יש מן הסתם הרבה יותר מחמישים דרכים למות. יש בודאי יותר מאלף דרכים להרוג. האם הניואנסים קובעים באמת? פצצת האטום הרגה בין 70 ל-80 אלף בני אדם בהירושימה. בחודשים שלאחר הטלת הפצצה מתו עוד כחמישים אלף איש ואישה כתוצאה מכוויות, תסמונת קרינה ועוד רעות חולות. מי שינסה להשוות את שני סוגי המוות, יחשוב בודאי שהמתים בהפצצה הישירה היו ברי מזל יותר מאלה שמתו מתופעות הלוואי.
הרוצחים הנאצים הרגו יהודים בכדורי מקלע ובתאי הגאזים. יש מי שיחשוב שאלה שנורו היו ברי מזל יותר מקרבנות הגז.
מות בירייה עדיף על מות בכסא החשמלי, מות בזריקת רעל עדיף על מוות בתליה, המוות בגליוטינה עדיף על מוות בשריפה, מוות בסקילה עדיף על מוות בצליבה. האמנם? ואם כן למה?

השאלה נשאלת לא רק בעיתות מלחמה אלא גם בעיתות שלום כשהחברה מחליטה שרוצחים למשל ראויים לעונש מוות. בשורה התחתונה השאלה היא האם יש מוות הומני?

אוהבי החיות טוענים שחיות הורגות אך ורק בעת צורך – רעב – הגנה עצמית. אבל מצינו כבר חיות שהורגות לשם שעשוע. העניין הוא כמובן שאפילו אז, אין הן מודעות לאלטרנטיבה – לא להרוג, אין להם יכולת הזדהות או התנכרות לקורבן. הקורבן אינו שונה מכדור טניס שחובטים בו עד לניצחון.

איתרע מזלו של המין האנושי ונתנה לו היכולת לבחור בין טוב לרע. למעלה מזה. נתנה לו היכולת להחליט מה הוא טוב ומה הוא רע. אלו הן תמיד החלטות שרירותיות כי מי אמר למשל שקדושת החיים היא בבחינת הטוב האולטימטיבי?

כדי שסיווג המוות, או צורת המיתה או ההמתה, יהיו בעלי מדד ערכי כל שהוא, יש להוסיף תמיד את מידת ההשפלה. המוות כשלעצמו על אופניו השונים הוא תמיד שם, בסוף הדרך, באמצעיתה, או חבל על דאבדין… בתחילתה. צורת המוות היא המוסיפה לו ערך כזה או אחר.

המוות במלחמה הוא על פי רוב אנונימי. הממית והמומת אינם מכירים זה את זה. כשהם מכירים זה את זה הופכת המלחמה להיות עניין אחר. היא הופכת להיות דו קרב – בעל ערכים שאין להם קשר עם המלחמה. הדוגמא הטובה ביותר הם הטייסים במלחמת העולם הראשונה (ופחות גם בשנייה). ה"אסים" משני הצדדים, יצאו לקרבות אויר כאבירים בימי הביניים. הם הכירו האחד את השני. הקרב הפך לתחרות על טיב הלוחם, על יכולותיו, על זריזותו, אפשר היה לומר על 'חכמת הלחימה' שלו. המוות היה משני, ההריגה הייתה רק תוצר של התחרות המסוימת הזאת. באותה מידה אילו היה טייסו של המטוס שהופל נשאר בחיים, היה המפיל זכאי לגביע, והמופל היה חוזר לתחרות גומלין, כמו בתחרויות טניס. המניע האנושי הפסיק להיות המלחמה, אפילו לא גורלה של הארץ שבשמה עלה הטייס השמימה, אפילו לא הצורך לחסל את מי שהיה עלול לחסל את הקרובים ביותר לטייס הלוחם. בדרך פרדוכסלית היה הקרב הזה אנושי יותר מכל קרב אחר – כי המוטיבציה שלו הייתה אנושית – רק בני אנוש מסוגלים להעמיד את המוות למען מטרה (כיבוש ההר) או ערך, מעל דחף הקיום. חיות לא היו מסוגלות להלחם כך.

אני זוכר את מי שהיה חבר בכנסת ישראל וחבריו חשבוהו למתקדם שבהם, משמיע טיעון שאפשר ליחס אותו רק לליקוי מאורות מוחי. "אנחנו הרגנו חפים מפשע מדוע שהם- הפלסטינים, לא יהרגו חפים מפשע."
אלוהי הנושק לוחמים, חבר הכנסת לשעבר אברהם בורג – ממתי מה שעשה מטורף אחד מתיר למטורף שני לעשות את אותו דבר?
ואפילו נאמר שאנחנו הרגנו חפים מפשע בכוונה תחילה, האם זוהי זכותם של "אויבינו" להרוג חפים מפשע? היטלר הרג ששה מליון חפים מפשע, האם זה מקנה לנו זכות להרוג אלף חפים מפשע?
אבל לא זה העיקר – חבר הכנסת בורג איבד את מצפן מצפונו. הדיון כאן הוא בחמישים גווני המוות. והמדד הוא האם אנחנו מבינים שעלינו למות או להמית בדרך שבה היינו מבקשים לחיות, מתוך כבוד לקיום השברירי שלנו עלי אדמות, מתוך רצון להיות טהורים בחיינו ובמותנו ואפילו במלחמתנו על הקיום שלנו?
צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם טוענים מפקדיו. יופומיזם! צה"ל הוא מוסרי בה במידה שההריגה היא מוסרית, וההריגה אף פעם אינה נמדדת באמות מוסר אלא באמות של צורך קיומי. כשהיא איננה כזאת היא מנת חלקו של מטורף. מאידך גיסא, אפילו כשהמדד הוא הצורך הקיומי, הגבול הוא תמיד יחסי, תמיד משתנה בהתאם לנקודת המבט. תמיד תלוי בעיני המתבונן, הבוחן.
ובכל זאת אנחנו מבדילים בין הריגה שהיא פועל ידיו של מטורף, לבין הריגה של מי שיכול לטעון לצלם אנוש – המטורף ישחט את "אויבו" בסכין אל מול המצלמה. אין הוא נלחם על חייו , ההריגה איננה צורך קיומי. ההריגה אינה אפילו פועל יוצא של "ספורט" שסופו ברוב המקרים הוא מוות. ההריגה היא תוצר של עיוות נפש האדם, אנחנו מעליבים את בעלי החיים כשאנחנו משווים את שוחטי-דאעש לחיות. שוחטי-דאעש הם יצורים מקולקלים, הם בני אנוש שמוחם נרקב בלחצי הדת. גם מוחו של סבונרולה היה רקוב. גם מוחו של הימלר. גם של אייכמן. אבל העיוות האנושי שצמח בחולות המדבר הסורי, הוא הרוע בהתגלמותו. יש דומה לו רק בסיוטי האגדות, או בסאגות הגדולות של האנושות. כשאתה שוחט אדם על ברכיו אתה מתכוון להראות שהנשחט איבד צלם אנוש. זאת היא מהות הרוע. אלא שהמקל נשאר מקל בשני קצותיו והשוחט לא רק שאיבד גם הוא את צלם האדם, אלא נראה כאילו נולד אך ורק בצלם הרוע. אנחנו מוכרחים להבין שהרוע המתגלם בדאעש, או במיתוסים שלנו, קיים מעבר לתפישתנו וכוחו הוא בדיוק בכך שהוא לובש ופושט צורה. ועל כן יש עשרות גוונים למוות ומאות נושאי מוות (הסרטן או ווירוס האבולה למשל) אבל דאעש אינו נכלל בין מאות גווני המוות. לדאעש אין גוון. הוא הרע המוחלט. לרוע המוחלט אין שום צבע, הצדקה, שום תרוץ, או הסבר. מבחינה זאת הוא טהור. שושן הוא שושן הוא שושן – רוע הוא רוע הוא רוע. אין לו תרוץ בתנאים סוציאליים. אין לו הצדקה בתנאי כיבוש איומים. אין לו הצדקה כתגובה לעינויים, אין לו הצדקה כתשובה לרוע מוחלט אחר. הוא אינו מחפש הצדקה תרוץ או הסבר. הוא שם. השאלה היחידה היא האם אנחנו יכולים לשרש אותו? או שאי אפשר לעולם בלעדיו? התשובה היא מן הסתם…מי בעל התשובה?