בזכות החרדה.
"יש מעין כאב בטן מיוחד שאתה חש בו רק כשקטסטרופה מתדפקת בשערי העולם אותו אתה מכיר והיא ממשיכה להקיש בדלתיו. ההרגשה היא, בעת ובעונה אחת מוכרת ואינה מוכרת. זהו הפחד מפני עתיד שמנקודת מבט של הרגע המפחיד הזה, אפילו הדמיון אינו יכול להכיל."
זאת היא פתיחתו של מאמר מצמרר, פרי עטו של הסופר אלכסנדר הֶמוֹן שנולד בסרייבו וחי בשיקגו ארה"ב. המאמר נכתב בבוקר היבחרו של טרמפ לנשיאות ארצות הברית.
והוא ממשיך "לא חרדתי לביטחוני ,לביטחון משפחתי , לא פחדתי ממלחמה, מהגירה, מפאשיזם ממשטרה סודית כזו או אחרת, ממהפכה חברתית, מכאוס ברחובות …התוצאה הבלתי נסבלת היחידה מן הבחירה הייתה שהמציאות, העולם שבו חייתי, הפך כהרף עין להיות בלתי נתפש אפילו בדמיון. היה ברור לי שלא רק שום דבר לא יהיה כשם שהיה אלא ששום דבר מעולם לא היה כמו שהוא אמור היה להיות… אמריקה על עברה, ההווה שלה והעתיד, הפכו בן לילה לבלתי מציאותיים.
"זה יכול להישמע מוגזם," הוא ממשיך, "אבל זה לגמרי מובן לאלה מאתנו שחוו את תחילתה של מלחמה, בזמנים שמה שבשום פנים לא יכול היה לקרות קרה, במהירות ובכל מקום." בהיותו בוסני מציג אלכסנדר המון את בוסניה וסרייבו כדוגמה לדבריו… אנחנו, איננו צריכים להרחיק לכת. די שנזכר במלחמת יום כיפור. די שלא נשכח את השואה.
הֶמוֹן חוזר אל קפקה ואל גרגור סמסא שמתעורר בבוקר והנה הוא מקק. מה שקפקא ידע הוא שאין שום ערובה לכך שהמציאות שאנחנו מכירים וסומכים עליה, לא תשתנה פתאום. הוא ידע שההנחה של המשכיות, מבוססת על אינרציה, על האמונה שכל הדברים יישארו כשהיו, פשוט משום שתמיד כאלה היו פני הדברים.
בעקבות דברי הנחמה של אובמה שעל אף בחירתו של טרמפ 'השמש תזרח גם מחר', מפנה אותנו המון ללודויג ויטנגשטיין שכתב ב1921- "זאת רק הנחה שהשמש תזרח מחר, ופרוש הדבר שאיננו יודעים באמת אם היא אמנם תזרח."
וכאן אני מגיע לחלקת גני, לספרי החדש "פנטסמגוריה". הספר עוסק במה שכולנו איננו מאמינים שיקרה, אבל מצבנו בארץ ישראל הוא הרבה יותר גרוע – ספרי עוסק במה שאיננו רוצים להאמין שיקרה. אפילו חברים קרובים, המודעים לפרנויה האישית שלי, טוענים כלפי, למה לחזור ולעורר את השד? מדוע להית נביא זעם? מדוע לעורר את הפחדים כולם?
מדוע? משום שאצלנו לא רק המנהיגים מתעתעים, לא רק המציאות היא בועת סבון שתתנפץ מחר על חודו של טיל, או בית אחד יותר מדי שייהרס ב"שטחים", ("השטחים" כאילו אין הם חלקת ארץ שמישהו גר בה) או העדר חשמל בעזה, או סתם…כי אלוהים כבר אינו אוהב את ילדי הגן, והיו דברים מעולם.
אנחנו איננו רוצים שהבית השלישי ייהרס ועל כן אנחנו דוחים את כל הסימנים המצביעים על מלחמת גוג ומגוג. אנחנו מקדשים את "היש" (אפרורפו המון) משום שאנחנו מסרבים אפילו להתכונן להיפוכו, יהא אשר יהא.
הֶמוֹן כותב – "הגוף יודע יותר מן ההיגיון, הוא מזהה את השבר לפני מודעותו, הסימנים מופיעים כרעש על פני התודעה הטרום משברית. כמו שפן ביער של שועלים מתחילה התודעה החדשה לפענח את הסימנים, אפילו אם אין היא מסוגלת עדיין להפוך אותם לנרטיב בהיר. תודעת היש, ההמשכיות, מסרבת לאמץ את תחושת הקטסטרופה, תודעת האסון רואה בכל התרחשות סימן לקץ העולם. וכך שתי מודעויות אינן יכולות להסכים על מה היא המציאות.
בצעירותו, מספר הֶמוֹן, כשהחלה המלחמה בקרואטיה וטרם הגיעה לסרייבו, הוא היה מהלך ברחובות העיר ורואה לנגד עיניו את המלחמה בסרייבו עצמה. הוא היה "מדמיין" איך נפגע התיאטרון הלאומי, הבנק המרכזי, מגדל הקטדרלה ועוד. זאת הייתה תודעת המלחמה בעוד התודעה של לפני המלחמה אותה הוא חי באותם רגעים, ניסתה לשכנע את עצמה שהמלחמה ניתנת לעצירה. שאין היא הגיונית לחלוטין. מי ירצה בה? הוא היה כבר בשיקגו כשסרייבו הפכה למוקד מלחמה אכזרית בבלקן. אנשים שאלו אותו אם הוא ידע קודם לכן שתפרוץ מלחמה, 'אני ידעתי' הוא ענה, 'אני רק לא ידעתי שאני יודע.' כי סירבתי לקבל את האפשרות שהמציאות היחידה אותה חייתי והחיים שחייתי יהרסו בקלות כזאת.
בשבילי ,הסימפטום של החוויה הזאת, כותב הֶמוֹן, הוא עירנות טראומטית מתמדת.
החוויות שלי (עודד בארי) הן פתח לערנות טראומטית מתמדת מאותו מין. הערנות הטראומטית הזאת הולידה את "פנטסמגוריה".
אנחנו לא צריכים חוויה כמו נפילת מגדלי התאומים באמריקה כדי להעמיד אותנו על קצות אצבעותינו (ולהרגיע אחר כך – 'גם מחר תזרח השמש') אנחנו יודעים את החודשים והשנים בהם השמש לא זרחה. לנו יש חוויה מתמשכת של 'טרמפיזם' המבקש להשיב את עם ישראל לגדולתו בימי דויד המלך ושוכח את הממלכה שנקרעה לשניים, את קמצא ובר קמצא. את יתד המרכבה שבגללה חרבה ביתר ואת הסיקריקים למיניהם.
במו ידינו נביא על עצמינו את החורבן הבא, אם ספרי 'פנטסמגוריה' לא ישמש סימן פורתא ל"תודעת היש" לפקוח את אוזניה כדי לשמוע את קולות האַיִן.