לִידִידַי ולכל מי שאינו ירא – קורט פילוסופיה.
טבע האדם אינו טוב או רע מיסודו. אין לנו ספק שהאל הבורא היה מסוכסך עם עצמו, וכל יצירי הבריאה לא הניחו את דעתו עד שברא אדם בצלמו. לזכותו יאמר שאולי עשה זאת כדי שתהא לו מַרְאָה לראות את עצמו – הצרה היא שאפילו אחרי שראה את עצמו בדמות אדם, לא עשה לעצמו תיקון, ואולי לא היה בכוחו לעשות לעצמו תיקון וכך נשארו גם האדם וגם בוראו מסוכסכים עם עצמם, מבולבלים ונעדרי תחושת הרמוניה, הן פנימית והן חיצונית.
כל המכיר בעובדה שהאל העברי משנה את דעתו בספר הספרים חדשות לבקרים, מבין שלפניו מקרה קליני של יצור פסיכוטי הזקוק לטיפול דחוף, אבל מי יטפל באלוהי הבריאה? וכך נידון האדם לחיי פרא, חיי טלטלה בין טוב לרע שאפילו הפסוק 'ואתה תמשול בו' אינו פותר דבר. כי שורש המבוכה נעוץ בעובדה שהתפוח הוא גם טוב וגם רע בכל מקום בו אתה נוגס בו. התפוח הוא לב האלוהים, הכור המזין אותו. המוסר היחידי, מצוי בעולם בסימביוזה בין החי לסובב אותו, בין הצמח והחיה לעולמם. כשזהו המדד, האדם הוא הנורא מכל חית הארץ, היצור היחידי החי מחוץ לאמות כל מוסר שהוא.
ועל כן – אין "אסונות הומניטריים". כשהם אסונות פרי יצירתו של הטבע, הם אסונות לאדם ולחיה כאחד. כשהם פרי יצירתו של האדם, אין הם הומניטריים. בסוריה לא מתחולל בימים אלה "אסון הומניטרי." אם הטרוף האוחז באדם מחמת היות אלוהיו מסוכסך והאדם הוא דמות אלוהיו, אז מות הילדים בסוריה היום, ומה שהתרחש בגרמניה בעת מלחמת העולם ומה שהתרחש באמריקה במאה התשע עשרה, איננו אסון הומניטרי. הוא טרוף מערכות אלוהי ואנושי כאחד.
טבע האדם אינו טוב או רע מיסודו. טבע האדם הוא שהוא חסר טבע, על כל הפירושים והקונוטציות ושאנחנו מעניקים למושג – טבע.
ועל כן אנחנו איננו יכולים לחיות בעולם של הפכים – של חטא וחסד, של עוון וחרטה, של פשע ומשפט. העץ היה עץ הדעת טוב ורע. דעת הטוב ודעת הרע. העץ לא היה עץ שעם אכילת פריו ידעת מה הוא טוב ומה הוא רע. האוכל ידע עשות טוב וגם ידע עֲשׂוֹת רע. אבל האם הדעת הזאת צפנה בתוכה את יכולת ההבחנה והמודעות לְמָה הוא טוב או רע?. ואם לאו, כיצד אפשר היה לבחור או למשול?.
האקסיומה הראשונית שסתרה כל תורה אקזיסטנציאליסטית היא שהמוות אינו מאפשר בחירה. שכל בחירה שלא תעשה בחייך היא חסרת משמעות לעומת מותך. רוצה לומר, הבחירה לא תשפיע באמת על הקיום האנושי ב"רמת הפרט", וזאת היא כמובן הרמה היחידה המחוללת את האירועים במה שאנחנו נוהגים לכנות "רמת הכלל". מות הפרט הוא אולי הדבר היחידי הקובע את התנהלותו בחייו, מעטים הם המצליחים להציב לחייהם מטרה מחוץ למותם.
מאידך גיסא:
הבחירה החופשית אינה דבר שהוא אפשרי או בלתי אפשרי. הבחירה עצמה היא תמיד שם. תמיד הכרחית כי האופציות תמיד לפניך. אתה יכול להסתער אל מול לוע הרובה הפעור לפניך או לא. לעומת זאת התוצאה תבטל כל אקט של חופש משום שהיא תהיה תמיד האזארדית.
ועל כן האם יש טעם לבחור? בינך לבין עצמך אין לבחירה החופשית שום ערך. לבחירה החופשית יש ערך יחסית לעולם. אבל גם אז היא לא פועל יוצא של מעשה ידך, ואולי כן? אם כל הנאצים היו בוחרים לא להיות נאצים אז אולי לא הייתה שואה. הבחירה החופשית היא תמיד תלוית ערך עליון ועל כן היא אף פעם איננה חופשית בין אם חשבת שהערך העליון הוא טוב או רע. (לגבי הבוחר, הערך העליון שלו אף פעם אינו נתפש בעיניו כרע.) האם הבחירה בערך העליון עצמו היא מהותה של הבחירה החופשית? והאם ברגע שאתה בוחר אינך הופך להיות משועבד לבחירתך?
ועל כן ההוויה האקזיסטנציאליסטית היא תמיד נזילה, נמצאת בזרימה מתמדת. הבחירה של הרגע מתבטלת על ידי האופציות של הרגע הבא וההכרח בבחירה מחודשת. האקזיסטנציאליזם האמיתי הוא תמיד זרימה עם ה"יש", ה"יש" מעמיד בפניך אפשרויות בחירה, אבל אינך חופשי שלא לבחור ב"יש" עצמו, אלא כמובן אם אתה מעדיף את המוות ואז תם הקיום האקזיסטנציאליסטי שלך.