"כל החשבון עוד לא נגמר". בהרצאה ארוכת נגן, שזוהי כותרתה, הרצאה רצופה בשפע אנקדוטות, סיפורים קטנים ומובאות היסטוריות, עומד עמוס עוז בן השבעים ותשע ומחכה למשיח. הלוז שבדבריו הוא פגישתו עם פלסטינאי צעיר המבקש לחזור לביתו בליפתא – "אתה רוצה לחזור בזמן" אומר לו עמוס "אבל אינך יכול לחזור במרחב…" הוא צודק, ליפתא כבר מזמן הפכה לחלק מירושלים שתשעים אחוז מן הישראלים אינם רוצים לגור בה. ליפתא שבמרחב היא כבר מזמן יעד של 'לוחמי נחמן מאומן', שאם לא נבנו בה עדיין גורדי שחקים מכוערים כגון אלה שעל כל גבעה רמה (כל עץ רענן נעקר) בצפון ירושלים ובמזרחה, ליפתא זאת עוד תבנה לתפארת הבד"ץ. אבל לא כנגד שומרי החומות, צאן קדושים מכוונים חיצי, (ומן הסתם מילותיי אינן בבחינת חיצים כלל שכבר מזמן אשפתי מרוקנת.) דברי הם פליאה גדולה על מורשתו של מי שהיה ראוי לפרס נובל…עמוס עוז, העומד על הדוכן ומשליך בליסטראות על ימין ועל שמאל, ימין ושמאל של ההוויה הישראלית (יאה לו השיר מימי נעורינו – 'ימין ושמאל רק חול וחול…') של הפופוליטיקה בת אקרני הטלוויזיה הישרא-יהודית. לא מימין ייכון לו בית, הוא אומר, ולא משמאל תבוא הגאולה, אלא מאין? מי יהא הגואל – האיש אשר יקום ויאמר לעם הזה את אשר בסתר ליבו רוצה העם לשמוע – "שתי מדינות לשני עמים", כי מימין הם "הוזים בזמן" ומשמאל הם "אובדי דרך במרחב". זו היא צוואתו לנכדיו – חכו לאיש…שחקי שחקי על חלומות – אולי (והוא חוזר על האולי הזה פעמיים כמעשה אורטור גדול) אולי יבוא האיש לתת בינה לעם הזה.
וזהו המשיח החדש מבית מדרשו של מי שהיה מבצר עוז לשמאל הנכחד בטייפון המשתולל סביבבנו…
עמוס היקר נושק לשנתו השמונים. דברים שרואים משם לא רואים מכאן, אבל גם אני הקטן באלפי יהודה, נושק לשנת השבעים ושמונה לחיי בארץ המובטחת ואינני מחכה למשיח, לא בן יוסף לא בן דויד ולא משיח עוז. המחכים למשיח הם גרועים מן הפלשתינאי במבוכי הזמן, ולנער הגבעות בונה המקדש במרחב. הציפייה למשיח מבטלת את כוחו של האדם. מורדי גטו וורשא לא חיכו למשיח, גם גדודי הפלמ"ח ואפילו פלוגות האצ"ל לא המתינו לו. "נס גדול היה פה" אומר למאזיניו עמוס עוז – "אפילו בגין הפך עורו, הנמר מן הליכוד הפך חברבורותיו, מי פלל ומי מלל…"
ההיה בגין משיח? לא משיח ולא חמורו של משיח, הרי עמוס עוז קרא את כל משנתו של ז'בוטינסקי – 'הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? 'הרי בכל כתבי ז'בוטינסקי נכתבה פגישתם של בגין וסאדאת. רק שבגין היה איש שמשנתו וליבו שווים ואיפה תמצא עוד אחד כזה בְּעֵדָה שמשורותיה ישחרר רק הבג"ץ?
השמאל הישראלי לוקה בעייפות החומר ובא הכהן הגדול ומושך אותו אל מחוזות עייפות הרוח – תפילת "בשנה הבאה בירושלים" לא הביאה את פזורי ישראל לציון, טוען עמוס עוז, האם יקום גואל מציון לציון בשנה הבאה?
השאלה שעמוס עוז צריך לשאול את עצמו היא איך הפך בגין להיות "חזות השמאל"? ולמה שנים עשר שנים לאחר מכן, חסל כדור אקדח את האיש שעמוס עוז קיווה לו.
ומאז?
שלום? לא 'רק הימין יכול', עכשיו גם הימין אינו יכול. מי שיכול היה לעשות זאת ב – 1979 היה מנחם בגין, כשהימין היה עוד בחיתוליו, עוֹלָל היונק מנאומי הכיכרות של מנהיגו. בגין יכול היה לעשות זאת כשם שיכול היה לעצור את שפיכות הדמים באלטלנה ואת נהר הדם שהיה עלול להציף את הארץ עם הסכם השילומים. האצ"ל ינק מפטמותיו, תנועת החרות אכלה מכף ידו. העם לא הבדיל בין ימין לשמאל, העם היה בכפותיו, "אשכנזי !עיראקי! יהודים!! אחים!!! לוחמים… ", הוא זעק בכיכר והאחים האלה נשאו אותו לזרועותיו של סאדאת. בגין דיבר אל "הָעָם" מלב העם.
רבין ניסה לדבר אל מצפונו של עַם זועם על הסתלקות מנהיגו. רבין לא ידע לדבר. בימים ההם "המנהיג" עוד היה חזות הכול, היום העם הוא חזות הכול…קנה את העם באסימונים ואתה מנהיג.
השמאל הישראלי אינו צריך למצוא לו מנהיג שימלא אחר הגיונותיו של עמוס עוז. השמאל הישראלי צריך למצוא לו עַם. "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת. ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום". – זה צריך להיות המנון השמאל – רק אז… וממרומי ימי, (כמעט כימיו של עמוס עוז) אני אומר כמותו – אולי… אבל מהסס להוסיף ומוסיף בכל זאת – למנהיג צריך לחכות. העם כבר ישנו, רק צריך להפוך את ליבו עד הבוקר בו יקום ויסיר כובעו בפני אמיר גלבוע ויתחיל ללכת.