למילים יש עומק הרבה מעבר למשמעותן. כשביאליק כתב שהמילים הן כאבנים המשמשות גשר על פני תהום, הוא לא לקח בחשבון שהתהום היא העיקר. התהום הזאת היא אֵם השירה, היא המולידה את חווית השיר. כל מילה היא אבן שמתחתיה גועשות מהויות שהקורא יכול לבחור ביניהן, לפעמים הן כופות עצמן על הקורא אבל במקרה הטוב הן מעניקות לו חופש בחירה בין שלל החוויות המזומנות לו בחייו. המילים כשלעצמן הן עניין של הסכמה. לא חסרות דוגמאות בשפתנו העברית, איך מילה עולה ב'סולם ההסכמות' ולובשת פנים חדשות. לא מדובר רק בסלנג ההופך לשפת הכלל, אלא במילים שֶׁפֶּלַח גדול של האוכלוסייה הופך אותן לבעלות משמעות אחרת ממשמעותן הראשונית…המשמעות הזאת היא כמובן תלוית קהל-אוהדיה, אבל בסופו של תהליך היא הופכת להיות נחלת הכלל האדיש להדהודי העומק שלה.
זוהי פתיחה אקדמית משהו לדברים שהם מענייני דיומא. במקום אחר התייחסתי לנושא הבגידה. והנה רק תמול שלשום, אחרי שהאשמתי חבר בבגידה על שגילח את זקנו ותפארת בלוריתו. ענה לי הנ"ל. שבגידה קרובה לבגד. רוצה לומר ששערו היה לו כבגד, ובבגדיו רשאי אדם לעשות כרצונו ועל כן אין להאשימו בבגידה. נאמר שאנחנו מקבלים את הסימוכין האלו בין בגד לבגידה, ועוד מוצאים להם צידוק, לפחות בימים שמקדם, שבהם באמת "הבגד עשה את האדם". מעמדו של אדם, מקומו בסולם החברתי נתפש על פי בגדיו, לכל גילדה הייתה תלבושת משלה, לכל מעמד סימני לבושו. מי שלא השתייך למעמד מסוים ובכל זאת לבש את בגדיו, נחשב לבוגד במעמדו ומתחזה בעיני המעמד אליו התיימר להשתייך.
לכל הבגידות האחרות כאמור התייחסתי במאמר אחר.*
אבל עכשיו עלתה על סדר יומנו שאלת ה"נאמנות". קל לפתוח את המילון ולמצוא את הגדרות החולין שלה. אבל את מימד העומק של המילה לא תמצאו אפילו אצל הדקדקנים שבמפרשים. שולחן הוא שולחן, יש הרבה מיני שולחנות אבל כול השולחנות נראים לעין (אפילו בין הנראים ומתממשים כביכול כפשוטם, יש כאלו בעלי מימד עומק. על פי רוב הם הופכים להיות כאלה בעזרת מילה נוספת – השולחן העגול, או שולחן המערכת) אבל על פי רוב, קל לנו להסכים עליהם. גם הבחירה בשולחן זה או אחר אינה מכבידה על חיינו, אבל הצורך בבחירה ב"נאמנות" הוא כמעט על סף הטרגדיה. הנאמנות, אם היא פֹּעַל, הרי היא פֹּעַל יוצא. אני נאמן למישהו או משהו. המשהו יכול להיות נאמן לי. אבל בשום צורה אין המישהו או המשהו יכולים לקבוע את נאמנותי אליו או לכל גוף אחר, כי מקור הנאמנות הוא רק בי. אהבה היא אפילו עניין יותר מסובך, כך קבעו גדולי ההוגים, הסופרים, המשוררים ולפעמים אפילו המדינאים. אבל איש אינו יכול להכריח אותי לאהוב את בנימין נתניהו, ואפילו לא את מולדתי, כי מקור האהבה הוא רק בי. כל זמן שלא כרתי חוזה נאמנות עם אחד משניהם (נתניהו – ולהבדיל אלף הבדלות – ערש הולדתי) לא חלה עלי חובת נאמנות. המדינה היא גוף סטטוטורי שיש לו חוזה עם אזרחיו. סעיפי החוזה יכולים לכלול ענישה למי שאינו ממלא אחר סעיפיו. כל זאת כמובן בתנאי שהחוזה הוא הוגן והגון וששני הצדדים קיבלו את תנאיו. מקור הנאמנות הוא אחר, הוא במקור שממנו נובעת תחושת הצדק, תחושות השמחה והעצב. מקורו במקום שממנו נובעת השירה, ש"לאחד היא קוצים ולשני היא פרח" (שורה גנובה מחיים חפר השוכן במעלות קדושים) את אלו אי אפשר לְכַמֵּת או לכלוא בחוקים, גם את הנאמנות לא.
ובמעבר הכי חד לענייני דיומא – אני אינני נאמן למדינת ישראל. אני נאמן לערכים עליהם היא הייתה מושתתת בהיוולדה. לאידאלים אותם ביקשו בוניה להגשים, ליופיים של הפרחים שצמחו מזרעי התום. לתהום שהרשתה לי את התקווה. היום אינני נאמן למדינה שהפכה את עורה, לארץ שהפכה לנחלת קמצא ובר קמצא.
וגומר – מן הנאמנות הזאת, זו שבלב, נולדה עוד מלה אחת – אמן. אם אתם יכולים לומר "אמן" למתרחש סביבכם, אינכם נאמני !

נ.ב – שתפו והעבירו לנאמניכם.
*ראו מאמר על הבגידה בבלוג שקישורו מופיע בכאן.