מרדכי גרינברג.
פתאום עולה לו שֵׁם מנבכי העבר, וצף על גלי ההווה.
מה הם נבכי העבר? עד כמה עמוקים הם? אומר הכתוב "הבאת עד נבכי ים?" אבל הפשוט והפרטי בין בני האדם, האם הוא אוצר בנבכי נשמתו את עבר העולם, שהרי לָמַד הוא מכבשונו של עולם וְהָגָה בו, או שמא נטשטש הגבול בין דברי הימים כולם לדברי ימיו שלו ועברו הפרטי חובק, ניזון ויונק את אונו וחולשותיו מנבכי העבר כולו?
ובכל זאת, מה גורם לו לשֵׁם אחד שיצוץ ויעלה לפתע כמו מצוף של סירה שטבעה וישתחרר מעוגנו ויעלה מתהומות אל פני מימי ההווה העכור שלי. שֵׁם שלא ידעוהו האנשים, שֵׁם שרק אני ועוד מתי מעט ידעוהו, איש שהיה הולך וסובב במעגלו, כשהעולם סביבו רוגש ורועם והוא האיש, בור סוד שאינו מאבד טיפה, דווקא הוא, השכוח בחייו ובהעלמו, איך בערב אחד של חורף בנשוב רוחות עזות כמו חזר אלי העורב, 'קל כדפק יד נחשלת, יד חוששת יד שואלת, מחסה לדל או גר'… לא, לא היה זה הרוח, אלא על דרך אותו השיר, בעת אני מהלך בין צִלְלֵי ספרי חכמה נשכחת, אני מוצא צרור שירים, שאני ורעותי, לקטנו מתוך מחברות ישנות, כמעט גווילי אפר שהביא לנו האיש, הדפסנו, ניסינו להגיה כתב חרטומים, ורעותי הוספה לשירים עיטורים שאף הם לוקטו מן העבר, ועשינו ספר…ספרון…לא בכריכה קשה, לא לדורות, אלא מתת לאיש שהפציע בעולמנו ולימדנו חכמה שרוח דורות נושבת ממנה ונמיכות רוח שבימים ההם פרשנוה כחולשת רוח, אבל היום אנחנו יודעים כאריות זקנים, שגבהות הרוח ונמיכות הרוח אין בהן ממש לעומת נבכי הרוח, ובכאן נסגר מעגל ונפתח צוהר לעולם של זוהר. "לכל איש יש שם "אמרה המשוררת, אבל קודמה אמר "ומה יש בשם?" כך נהג האיש – מרדכי גרינברג לכתוב, שאת שיריו ממלאים רמזים, מראי מקומות עלומים, רזי תרבות שבערוגותיהם הייתה נפשו מהלכת. שלא על מנת להתנאות ב'אני ואפסי עוד', רק אינו יכול להתנער מאשדות הנהר הזה שבנשמתו לא נס לחו ופלגיו יוצאים לארבע רוחות השמים, משקים את שדמות יוון, יהודה, פרס, ומדבריות ערב וארצות קדם. שיריו, שהיה מביא אלינו יחד עם קדירת אוכל שבשל, היו ארג חלומות, ריבוא טעמים להם שלוקטו במוחו הקודח. מכל וכל נטל, לא כדי להתפאר במסעותיו, שכמעט ברור היה לנו שאלו נערכו לאורה הכחוש של מנורת שולחן שאורה אינו כבה גם בשעות הקטנות של הלילה… כך קרא גם לספרו הקטן, מעט המחזיק עולמות שלמים – "מסע באותם ימים".
אין לי מושג עד כמה התאמץ להביא את שיריו להוצאות הספרים הגדולות, אין לי ספק שאלו היו מתקשות למצוא להן 'מדף ראוי'. אם קרא מישהו את שיריו והיה טורח לענותו, ודאי היה כותב לו, 'שיריך אינם מתאימים למדף הספרים שלנו'. חובשי קתדרות של שירה, היו מתקשים לפענח את שיריו, לתת להם סיווג, תווית, מינוח, פילוח, אי אפשר היה להציגם לתלמידי אוניברסיטה כמיצגי זרם, אנטי זרם, תת זרם, פוסט זרם…ודאי נתבהלו הקוראים הממיינים לנוכח השִׁפְּעָה המסותרת בשורה בת מלה אחת, במעט שבמעט הזה המחזיק את המרובה, מרובה שאינך יכול להגדירו, אבל מי שחי במרחבי המילים חש אותו כזרימת הדם בעורקיו. הכניסה לשירתו של מרדכי גרינברג, היא כצניחה חופשית. אתה קופץ אל מרחבי הרוח ואז נוטלת אותך הדממה לחיקה ומתחילה לדבר.
השעה היא שעת אשמורת שלישית. זו השעה שאחרי שנים רבות, התדפק על דלתות שַׂרְעַפַּי שמו של מרדכי גרינברג, והייתי צריך לעשות עמו ועם עצמי את חשבון נפשותינו ולהבין איך ולמה חסר אותו עולמי ועולם אבירי השיר.
—————————————————————————————
שירתו של מרדכי גרינברג, מדהימה בהיקפה. זאת היא שירה היונקת מנכסי צאן ברזל של תרבות המערב, ומעזה לפרוץ אותם, שירה שאפשר להגדירה כ"שירת הפילוסוף". כמעט כל היגד בה מרעיד אלף עינבלים כבתגובת שרשרת, קושר את ההווה לעבר ופותח אופקים לעבר העתיד. אילו היה קיים בהגדרת השירה מושג כ"שירת העידן החדש" שירתו של מ.ג. הייתה מוצאת בו את מקומה כאבן הראשה.
קראתי בהתפעמות את שיריו של מרדכי גרינברג, כל מה שאני יכול לומר שאלו הם שירים שיש לחזור אליהם שוב ושוב, וככל שאתה קורא בהם יותר כן אתה מתוודע לכוחה של השפה ליצור מילון התייחסויות חדש למציאות הסובבת אותנו.
מרדכי גרינברג כותב כאיש רנסאנס מודרני, שלמדנותו מאירה כקרן לייזר מבנים לשוניים ורבדים בשפה. זה איננו שעשוע בלבד, הספר "גישות" מציג נקיטת עמדה מובהקת כלפי היקום האנושי.*
*היקום האנושי הוא סך כל חוויות הקיום האנושי. (ראו סמיכות האותיות בין קיום ליקום – איזו שפה מופלאה היא העברית.)