Fifty ways to leave your lover.
מכתבים מבית הלב השבור.
לפני שאני עונה לְמִכְתָּבְךָ המודאג, אני רוצה להתנצל בפני כל הנשים שעזבתי. הן לא היו רבות. אחדות ודאי כאבו את הפרידה, אחדות פחות. הבעיה היא שאחרי זמן, ר.ל. – היום, אינני בטוח מה צריך להיות אופי ההתנצלות, כי לכל פרידה היו נסיבות שונות ואני מתקשה לזכור אותן. אני יכול להצדיק את הפרידות האלו אולי רק בעובדה שהייתי צעיר, ונשארתי כזה עד אמצע שנות השבעים שלי. אני לא מעניק לעצמי מחמאה, היות צעיר בן שבעים וחמש זאת לא תמיד מחמאה. היום כשהדברים האלה נכתבים תחת 'מכת הפרידה' האחרונה בחיי הארוכים, אני קולט שלא נתתי את דעתי מספיק לאכזבה, לעלבון ולכאב שהפרידה גרמה לנשותיי. היו פעמים שפשוט קמתי והלכתי, פעמים אחרות היה ברור לאהובתי ולי, או למאהבת שלי ולי (אני לא מיחס שום חשיבות להבדל הָרוֹוֵחַ בין שתי הקטגוריות ) שאהבה גדולה אינה שורה במעוננו, אבל היחסים בינינו היו נוחים ונעימים, ואז התגלגלה הפרידה לפתחנו מבלי להשאיר יותר מדי מִשְׁקָעִים. אחדות מן הפרידות היו לבטח קשות לשני הצדדים, אבל משום מה, אפיינו אלו דווקא נשים חזקות, שלא נתנו למציאות לבלבל אותן. את כל הדברים האלה, רֵעִי הטוב אתה יודע, אבל אתה שאלת על עיצבוני עכשיו.
נדמה לי שאף אחת מן הנשים שהזכרתי בפתח הדברים, לא הגיבה כמו שהגבתי אני פעמיים על הפרידה. פעם אחת בשחרית חיי הבוגרים ושנייה באחרית ימי ה…איך אתה מכנה את עצמך כשאתה בן שבעים ושמונה? אני מעדיף את הכינוי "זקן". (במקום אחר כבר כתבתי שאני שונא את כל היופומיזמים האחרים – "קשיש", "בן גיל הזהב", "בן הגיל השלישי"…כולם ביטויים לפחד הקמאי בפני המוות. אני אינני פוחד. אני אינני רוצה למות, אבל זהו הדבר היחידי שאינני פוחד ממנו. (אני פוחד מנהגים גסי רוח, אני פוחד מגנבים אלימים, אני פוחד ממערבולות מים בים, אף פעם לא שחיתי בחברת כרישים אם כי קרוב לודאי שאפחד גם מהם. אבל כדרכי סטיתי מן הנושא.)
אתה היודע, ועל כן אין שום טעם שאספר לך איך נְטָשׁוּנִי בפעם הראשונה. אתה היודע גם, שמאז, נִחֲמוּ כל גיבורי הדרמה על המעשים שהיו בנו, ואני ידעתי סליחה ושכחה ברוכה. מוטב שאנסה לברר לעצמי מדוע אני שׂוֹרֶה עתה עם נפתולי ייסורים שאינם מרפים, בגלל אישה שנטשה אותי השתא בירח זיו, מדוע אני נאבק ושוקע אל תהומות ייאוש שלא ידעתיו מימי.
האישה נטשה אותי בעיבורה של עיר מוכת שרב. עליתי מן הרחצה בים, מעופר בחול, שפתי צרובות שמש, העולם שמנגדי רוטט כבחזיון שרב. והנייד שלי צלצל. שלפתי אותו מנבכי תרמיל הג'ינס שלי והנה קולה. אינני זוכר את ראשית השיחה, בכלל, הרבה דברים מן השיחה ההיא נמחקו ממוחי (כאילו איזו תָּכְנַת הגנה מבקשת להגן עלי מפני וירוס קטלני) אני רק זוכר שבקשתי אותה לתת לי שהות להגיע למקום של צל כדי שאוכל לדבר עמה ברהיטות והיא כמובן, כדרכה הרחומה, אישרה זאת מייד. הגעתי למדרגות בית שֶׁסּוֹכֵךְ מצל על מדרגותיו, התיישבתי על המדרגות וחייגתי אליה. נדמה לי שהיא שאלה לשלומי ואני עניתי. אין לי מושג מה עוד נאמר בשיח ההוא, אם נאמר בכלל…. הדבר היחידי שנרשם על הסייסמוגרף הרוטט של ליבי היה שהיא מבקשת "לנתק את הקשר בנינו". עכשיו כשאני כותב את הדברים פועם ליבי כמו מכבש דרכים. אז בקשתי ארכה, בקשתי שהיא תתקשר אלי כשאגיע לביתי – חוף מבטחים. אבל גם בביתי הממוזג לא פסק הדם להלום ברכותיי. היא טלפנה ובשרה לי שוב את בוא הקץ…אילו לא הייתי בוכה ומשחרר את הפקעת שעמדה בגרוני הייתי נחנק. 'עד כדי כך?' אתה שואל, 'עד כדי כך?' שואל אני, ומה על כל האחרים שֶׁעֲזָבוּךָ ומה על כל האחרות שאתה זנחת בשולי חייך?
אלה הם מן הסיפורים שאנשים אוהבים לקרוא בצהובוני הארץ – עלייתו ונפילתו של…של מי? הלוא הם אינם מכירים אותי באמת, אני רק שֵׁם, אפילו מי שפגש אותי אינו מכיר את הלוז שבי, ועל כן אולי דווקא משום כך כשהוא נחשף, הם לועטים אותו בחדוות נפש ובכל פה. לי לא אכפת מה מניע אותם, אכפת לי להבין מה מניע את כתיבתי. אולי אני מבקש להינצל על ידי כך שאגיע לבירה עמיקתא, עד לעומקה של המערבולת על מנת להיחלץ מן המצולה. (שמתי על לוח הפטפון שלי תקליט ישן – פול סיימון – "חמישים דרכים לעזוב את אהובך".) הקשבתי אבל שמעתי רק את הדרך החמישים ואחת – מישהי רמסה את אהבתי ברגל גסה, או ליתר דיוק מישהי שבעטה בי בביצים. אני משוכנע שעכשיו אתה מבין את הכאב. הכוונה היא לא לגברים בלבד, גברים חשים את הכאב כשבועטים בהם, נשים יודעות איך לבעוט מבלי להטריח את הרגל. הן קמות והולכות. וגם זה לא נורא. אבל מה שכן נורא הוא השיחה שאתה מקבל על מדרכת העיר ביום שרב – "הלכה חמורך טרפון, מתה אהבתך". ועכשיו אני נזכר בשיר מן הגן שלי – "חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים"… ואחרי חמש שנים באו חמש שניות של שיחת טלפון ומיכאל חוֹוֶה נפילה רבתי לעיסה של כאב, עלבון, כמעט חנק. 'לא מגיע לי יותר?' לחשתי לעוברים ושבים (איש לא נעצר, הייתי סתם נווד ישוב על המדרכת) 'אחרי כל השנים האלו, אחרי אנחות האהבה, השמות הנלחשים בסערת הגופים, השיחות הארוכות אל תוך הלילה, שתי נפשות שופכות את ליבן, עסיס מהותן, איש אל לב רעותו ולהפך, לא מגיע לי יותר משיחת טלפון?' -'לא!' הייתה תשובת הכבישים הלוהטים תחת כפות רגלי כשנשאתי הביתה את משא שנותיי, ואת שנגלה לי באיבחת טלפון אחת. מייד ניסיתי למצוא לה הצדקות: אולי האישה הנוטשת אותי חוששת לנפשה, אולי אין בה כוח לעמוד בתהומות עיני הנפערים בתמיהה רווית כאב לנגדה, אם היא באמת חושבת שלא מגיע לי…אם היא באמת חושבת כך – אז לא מגיע לי. אבל אפילו בכוכי המשרדים הממשלתיים האפלים ביותר, קורא לך הבוס ואומר לך – אתה מפוטר. רק שהיום הוא אפילו לא שולח לך מכתב – הוא מסמס (המילה ארורה הזאת) "מר בארי אתה מפוטר". וכל זאת על דרך ה"ניידים"…ומה על שכרי? והפנסיה שמגיעה לי אחרי חמש שנות אהבת אמת? אבל אני לא אצלצל לשאול, שהרי אם הטלפון יעמוד בשתיקתו, שוב תתחדש נפילתי אל המצולה. ואם יעלו ממנו צליל קולה המתכתי, שאינם צלילי נפשה ואמיתותיה, תהא נפילתי קשה שבעתיים.
ועכשיו אתה שואל אותי – מה יש בה באישה הזאת שעזיבתה מפוררת ככה את פאר חוסנך? היא שאלה אותי פעם אם אני חושב שהיא יפה ואני לא ידעתי מה לענות…איש לא היה מפרסם את תמונתה היום על שער ירחוני נשים (קל וחומר בשער ירחוני גברים) אבל בסופו של הרהור, אמרתי לה שאין יפה ממנה, והיא אכן יפה הייתה… בעיני המתבונן, ואני הייתי המתבונן שידע לראות את יופיה. אילו היא הייתה עוברת לידך ברחוב לא היית מחזיר מבט. היא לא הייתה סקסית, אבל היא הייתה מלכת הסקס…יש נשים כאלו "קדושות קדשות", הסקס אצלן הוא כמו תפילה זכה, הגוף מתעלה עם הנשמה והנשמה קורעת את מעטה הרקיעים. כזאת הייתה. חשבתי גם שהיא החברה הכי טובה שלי, היא לא הייתה, חברים הכי טובים אינם חונקים את האהבה בטלפון. יש 'חמישים דרכים לעזוב את אהבתך' (ראה לעיל) ומי שרוצה ללמוד מחרפתי, בל יעז לעשות זאת בטלפון. למה חרפתי? – כי האמנתי. כי אהבתי הייתה תלוית דבר, בדיוק הדבר הזה שאי אפשר לעשות אותו בטלפון (לא סקס…מאניאק שלי) בעיבורה של עיר, ביום שרב. קרא לזה הגינות? אמפטיה? שותפות גורל? קרא לזה 'פרורי אהבה'…מה שנשאר על השולחן אחרי שבצעת את הלחם.
אני יודע שלא אפסיק לכתוב עליה, אבל קודם אצטרך להיות מסוגל להעניק לה את המקום האחרון בזיכרונותיי, ובימים האלה "אני רואה את דמותה בענני שמים". (עוד ציטטה משיר נוּגֶה.)
ועוד לא לימדתי לך איך לעזוב את שאהבה נפשך. תודה על שאתה דואג לי, עולמי השבור זקוק ליד מאחה.
המשך יבוא???