בוגדים ומרגלים

בגידה מתקיימת רק במקום שהייתה בו שבועת אמונים מרצון.

אם נולדת לתוך קבוצה מסוימת-עם, שבט, קהילה, אין פירוש הדבר שנשבעת אמונים לאותה קבוצה. הגעת  לגיל בו אתה חייב בשרות צבאי, וכופין עליך חובה זו, על אף שהצהרת שאינך רוצה לשרת בצבא, מכל סיבה שהיא ובעיקר משום שנאמנותך מסיבה זו או אחרת ניתנה לעם הנחשב באותם ימים כאויב, ונמצאת מוסר סודות "לאויב", אינך בוגד. כמובן שבני הקבוצה שמסרת את סודותיה יאשימו אותך בבגידה וקרוב לודאי שיענישו אותך קשות, אבל מבחינה מוסרית אינך בוגד, משום שאפילו הושבעת לשמור על סודות הצבא, לא עשית זאת מרצונך החופשי ומתוך כוונה.

מלחמה אינה מצב הנמדד באמות מידה של מוסריות. רק ההתנהגות של הפרט בעת מלחמה יכולה להיחשב כמוסרית או לא. הסיבות שמשלחות מיליוני אנשים לשדות הקרב הן תמיד עמוקות יותר מאשר אלו  המוצהרות. בין אם  אתה דרוויניסט, המאמין שבקרב מין האדם, מתחוללת "מיני מלחמת מינים", או מרכסיסט, הנוטל את מלחמת המינים והופך אותה למלחמה על אמצעי יצור, על מקורות מים, אנרגיה, שווקים. איך שלא תתרץ את המלחמה, לעולם לא תגיע להסבר רציונלי של קיומה ובכך אין לנו אלא להסכים עם דה מייסטרה* הטוען שמקור המלחמה הוא בדחפים בלתי  נשלטים בטבע האדם, הניטעים בו בגין  תכנית אלוהית שלעולם לא תפוענח על ידי האדם עצמו, ורק יחידי סגולה זוכים להצצה חטופה בקרעיה. רוצה לומר, אני מרחיק לכת אפילו ממייסטרה ומפקפק בקיומה של תכנית אלוהית מסתורית כזו, לא רק משום שאינני מאמין באלוהים, אלא משום שאם אמרת  "תכנית אלוהית" משמע שיש סדר, כוונה ותכלית להתנהלות היקום, ומישהו, אם בעזרת המדע,  או ההתגלות, יודע אותם או יוכל לדעת אותם ביום מן הימים ולא היא.

ועל כן לא רק שהסיבות למלחמה הן עמוקות יותר מאשר אלו שניסו להעלותן תוך כדי סך כל הניסיונות להסביר את ה"טבע האנושי" , אלא לדידי, אינן ניתנות להסבר, ובודאי שאין  ראוי להתאמץ להסבירן בייחוד במסגרת הדיון המוסרי.

המלחמה היא מצב נתון, שאין לנו שליטה על קיומו או אי קיומו, בדיוק כשם שלידתו של הפרט, וכפועל יוצא קיומה של האנושות כולה, אינו בידיה. הפרט בא לעולם מבלי שנשאל אם רצונו לבוא שמה. ובסיפור הבריאה גם אדם וגם חווה, באו לעולם כתוצאה מאקט שרירותי, חסר הסבר. ההסבר התנכי של נעשה אדם בצלמינו, הוא רק אפולוגטיקה לדחף הבלתי מוסבר של כל המינים לפריה ורבייה.

ועל כן יכולה המדינה, להאשים את הפרט בבגידה, רק אם הוא מסכים מרצונו החופשי להצהיר על נאמנותו המוחלטת למדינה. רק בהתקיים אמנה כזאת בין הפרט למדינה, רשאית המדינה להפקיד בידי הפרט סודות או כלים שהסגרתם בידי אויביה תחשב כבגידה. למעשה מה שעושה הבוגד אז, הוא נמצא מפר חוזה, ובין סעיפיו של כל חוזה מצויים גם אלה העוסקים בעונש על הפרתו.

על אף זאת. ברוב המקרים מגייסת המדינה את הפרט  לשורות  צבאה, או לאחד ממנגנוניה, מבלי שתינתן לו הבחירה להצטרף לצבא הזה או לא. כלומר אקט הגיוס הוא שרירותי והפרט אינו חותם על שום אמנה עם המדינה, או הקהילה שגייסה אותו. ועל כן עצם היוולדו של הפרט לתוך אותה קהילה, עדיין אינו מקנה לה את הזכות לנצל אותו בדרך זו או אחרת, ועקרונית צריכה להיות לו הזכות לבחור את קבוצת ההשתייכות שלו. הקבוצה בקרבה הוא רוצה לפעול, להיתרם על ידה ולתרום לה.

יוצא מכך שרוב המקרים המוגדרים על ידי החברה כמעשי בגידה, הם בעצם אקט הבחירה הראשון של האדם, הבחירה שלא ניתנה לו, עם לידתו לתוך "החברה הנבגדת", או גיוסו לצבאה, ועל כן המושג "בגידה" אינו יכול לחול עליה. מושג הבגידה הוא על פי רוב, עוד מניפולציה, להבטיח את התנהגותו של הפרט, על פי הפרוטוקולים של החברה לתוכה הוא נולד. הוא כלי שליטה ולא עוד.

מצד שני-הפרת חוזה אינה רק אקט טכני שיש לו השלכות על שני הצדדים החתומים עליו. הפרת חוזה או הצהרת אמונים, היא אקט משברי בנשמתו של הפרט פנימה. הפרט מתהווה דרך בחירותיו החופשיות. אישיותו נבנית מסך כל הבחירות שהוא עשה בחייו. גם בשלטון טוטליטרי, ובדיקטטורה מוחלטת, או במחנה המוות עומדת בפני הפרט האפשרות לבחור. הבחירה החופשית היא למעשה הדרך היחידה לחיות באמת. היא התנאי להישרדותו, הרוחנית והפיזית של האדם. כששני בני אדם בוחרים מתוך בחירה חופשית להתקשר לצורך עשייה משותפת, הם בוחרים ליצור הוויה חיה שלישית שהנסיגה מן המחויבות הזאת היא בבחינת חריצת  דין מוות על ההוויה הנולדת. בין בני זוג, זהו הילד הנולד, בין הפרט לכלל, ההוויה הזאת היא המבנה החברתי שבתוכו יכול כל  פרט בקבוצה להתקיים. הבגידה על כן אינה עניין טכני בכך שאם מסרת סודות המפעל ליצור נשק בו אתה עובד, גרמת להפצצתו למחרת על ידי האויב ולמותם של עמיתיך. לא. הבגידה היא בך עצמך-בגלל מניעים זרים-כסף, נוחיות, אפילו פחד, הנחת מכת מוות על  אקט  הבחירה החופשית שלך,  המקום היחידי בו אתה מתקיים באמת. הבגידה הופכת להיות אקט של הרס עצמי, בין אם תרצה בכך בין אם לאו.

 מרגלים הם עניין אחר.

 מי שנאמנותו המוצהרת היא למדינה או לקהילה בה הוא חבר, מכוח היוולדו בה או מבחירה, ונתפש כמרגל לטובת מדינה או קהילה אחרת הוא בוגד. אבל מי שלא הצהיר, בשום רגע, על נאמנותו למדינה בה הוא מואשם בריגול, אינו בוגד.

 קים פילבי היה מרגל ובוגד, משום שהוא ניצל את אמונם של אלה שעמם חתם על חוזה נאמנות. הוא היה בוגד משום שהפר את שבועת האימונים שנשבע לשירותי הביון הבריטי. בעיניו הוא היה חייל מוצלח של הקומוניזם.

 חנה סנש הייתה מרגלת ללא ספק. אבל לא בוגדת. היא מעולם לא הצהירה על נאמנותה לאומה הצ'כית עם כי השתייכה אליה מכוח לידתה. נהפוך הוא, במהלך חייה עשתה אקט בחירה מוצהר והכריזה על עצמה כבת העם היהודי היושב בפלסטינה. בעיני הצ'כים היא הייתה בוגדת, הם לא התחשבו בבחירתה המוצהרת. גם יונתן פולארד הוא מרגל, ובעיני האמריקאים – בוגד.

 מרגל בן מדינה אחת שנתפש על ידי מדינה שניה, ראוי לכל הזכויות של אמנת ז'נווה. הוא לוחם לא פחות מן הלוחם המצוי בטנק בשדה הקרב. אבל אמנת ג'נווה מכבדת את אלה הלוחצים על ההדק, ואינה מכבדת את אלה המאפשרים ללוחצים על ההדק לכוון למטרה.  

קשה לדעת מתי באמת נשבע מרדכי וענונו אמונים למדינת ישראל. אבל הוא בוגד מכוח העובדה שעד שמסר סודות מדינה לאויב, לא הצהיר שאין הוא חפץ באזרחות של המדינה היהודית. המאה העשרים מקשה על הבוגדים והמרגלים. עד המאה ה19 היה המעבר בין מדינה למדינה פשוט יותר. יכולת להיות בן למדינה אחת ולבחור לחיות  ללא קשיים מיוחדים במדינה אחרת. מלחמת העולם הראשונה ציירה את הגבולות בקווים עבים, גם על המפות וגם בשטח. מעתה ואילך אם נולדת למדינה  אחת, קשה מאד לעבור למדינה אחרת קל וחומר להישבע אמונים למדינה האחרת. יותר מכל קשה להיות אזרח העולם. מי שנולד ישראלי, נגזר עליו לשרת בצה"ל. ואם לפני גיוסו, או במשך תקופות שירותו, לא הצהיר על סירובו לשרת בצבא, הוא בוגד גם על פי הגדרתנו.

 ביחסי אישות מרבים להשתמש במושג "בגידה"-בעל "בוגד" באשתו ואישה בבעלה. אבל בטקס ההתקשרות היהודי בין בני הזוג לא נאמר אף פעם שהשניים צריכים לשמור אמונים איש לרעותו. הטקס היהודי הוא חכם יותר מן המתחתנים, הוא יודע את מגבלותיהם, כל כולו הוא התקשרות שעיקרה מסכת של זכויות ובעיקר חובות הנגזרת מן החיים המשותפים ותומכת מהם. על הבעל לספק לאשתו את צרכיה-כסותה, מזונה ועונתה, האישה צריכה להיות אשת חיל לצפות הליכות ביתה-ביתו. התנ"ך אומר "כי על כן יעזוב איש את בית הוריו ואישה את בית הוריה ללכת  אחריו להיות לבשר אחד" , בשר אחד כן, עם איש אחד? לא. רק התלמוד, בהיותו מכשיר לשליטה-קודקס חוקים להתנהגות חברתית, מדבר באישה סוטה ומקדיש לה מסכת שלמה.

 אצל הנוצרים-הזוג מתחייב איש כלפי רעותו, להיות אחד עם השני בטוב וברע בעושר ובעוני בבריאות ובחולי, עד שהמות יפריד ביניהם, אבל לא נאמר מפורשות בשום מקום שבני הזוג מתחייבים לקיים יחסי מין רק בתוך היחידה הזוגית, עד שהמות יפריד ביניהם. שמירת אמונים בתחום יחסי המין, נגזרת אוטומטית מיחסה הפתולוגי של החברה לקשר הזוגי. בעלי חיים, במקרה זה בני אדם, שאינם מונוגמים בשום צורה, הופכים את המונוגמיה "לציווי מוסרי" שמקורו בדחף לשליטה, הגורם לכפיה חברתית, ומקור כל אלה בחרדה שהיא אימננטית למאבק על ההישרדות.

גבר בוגד באשתו ואישה בבעלה רק בשעה ששניהם נשבעים ומבטיחים מפורשות לא לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים. ראיית "הנאמנות  המינית" כפועל יוצא מובן מאליו, מטקס הנישואים, היא אווזות חברתית ואישית.

*דה מייסטרה – הוגה דעות שמרני, חי בימי המהפכה הצרפתית.

הבחירה החופשית.

הבחירה החופשית היא פרובלמטית בייחוד כשבודקים אותה בפריזמה כמותית.

כמה פעמים יש בידך הזכות לבחירה חופשית אחרי הבחירה החופשית הראשונה. אילו היית בן מאדים שבא ארצה וניתנה לך הזכות לבחור באזרחות של אחת ממדינות אירופה למשל, היית  בוחר באנגליה ונשבע לה אמונים. מתי היית יכול לבחור שוב? לשנות את דעתך לאמור-עכשיו אני רוצה להיות אזרח צרפתי? הרי זכות הבחירה החופשית אינה מוגבלת לכאורה בזמן. זכותך לבחור שוב ושוב, ואתה זכאי להפעיל את הזכות הזאת הן משיקולי נוחות ותועלת, או משיקולים מוסריים. החברה על פי רוב מתייחסת בצביעות למערכת השיקולים העומדת בבסיס הבחירה החופשית. כל פוליטיקאי יודע, שמוטב לו להצדיק את בחירותיו בנימוקים מוסריים. אם יודה שהבחירה שלו באה לעולם מטעמים של נוחות או תועלת, לו עצמו או לגוף שהוא מעוניין ביקרו, הוא מזמין אש תופת מצד משמרות המוסר הציבורי.

החברה עמה חתמת את האמנה שלך, אינה מעונינת שתשנה את בחירתך, משום שבכך אתה מעיד עליה שאין היא ראויה. ואכן, אילו היית יורד לכדור הארץ לפני מלחמת העולם השניה, ובוחר להיות אזרח גרמניה, ומיד לאחר מכן היית נוכח שחברת לעם בלתי מוסרי, והיית רוצה לבחור מחדש…מה אז?

יכול להיות אם כן שאין לגשת לאקט הבחירה החופשית מתוך קלות דעת. העקרונות שבגינם בחרת בדרך זו או אחרת חייבים להיות כבדי משקל, וההתמודדות עם כל הדילמות הניצבות בפניך בעת תהליך הבחירה צריכה להיות עמוקה ומקפת ככל האפשר.

סוג לגיטימי של בחירה חופשית היא הבחירה "לקחת בקלות" את זכות הבחירה החופשית" לעמוד על זכותך לשנות את בחירותיך חדשות לבקרים ובעקבות גחמה. הבעיה היא שעמדה כזאת אינה עומדת בקנה אחד עם המציאות, ובסופו של דבר, אל אף שהיא נראית רבת תנועה ומפתה, לאמיתו של דבר היא סטטית, והמחזיק בה נראה כאילו הוא ניצב בלבו של שדה מגנטי והכוחות המושכים אותו מארבעת רוחות השמיים אינם מצליחים  להזיז אותו לכיוון כלשהו.

ועוד, לאמיתו של דבר מי שבחירותיו החופשיות הן בבחינת גחמה, לא יעמוד מאחרי בחירותיו החופשיות, לא ילחם עליהן וכמעט ודאי שלא יקריב קרבן כלשהו למענן. ועל כן ממילא הוא נוהג זילות בזכותו לבחירה חופשית, ואם זאת תינטל ממנו, לא יהפוך עולמות על מנת להחזירה.

מכאן יוצא שהזכות לבחירה חפשית היא משאב שיש לנהוג בו בכבוד ולנצל אותו רק אחרי בדיקה מדוקדקת של הנסיבות המעמידות אותך בפני בחירה חדשה.