לנוכח ההיסטריה הגלובלית מפני הדרקון שראשו באירן,  שיניו אי שם בין הררי אפגניסטן וטפריו נעוצים בגב הציויליזציה המערבית, יש מקום לבדוק את ההיסטוריה של התפתחות ההיסטריה.

בדיון שנערך בקבוצה מעורבת של יהודים וערבים נוצרים ומוסלמים, התבטאה אחת הנוכחות לאמור: 'בכל מלחמות ההתפשטות של האימפריאליזם המוסלמי, לא הגיעו הכובשים לדרגה של אכזריות, גזענות וחוסר סובלנות כזו שנגלתה בכיבושי האימפריות של העולם הנוצרי'.

יש לציין שהדוברת הייתה ערביה נוצריה דווקא, וקביעה כזאת מפיה נשמעה על כן "אובייקטיבית"יותר, משום שנראה היה כאילו היא מכה על חטא, ובמקום שחוזרים בתשובה עומדים, מאמינים להם יותר מאשר לצדיקים. מן הסתם אילו הייתה דרך למדוד את מדת הסובלנות שמגלה הכובש כלפי העמים הנכבשים, היינו מוצאים שהדוברת אמנם צדקה, וכיהודים אין ספק שהיינו מצדדים בדבריה. תחת שלטון האיסלאם, עד התעוררות התנועות הלאומיות, לא ידעו הקהילות היהודיות רדיפות, פוגרומים ודה-הומניזציה כפי שידעו זאת תחת שלטון הנוצרים. דה-הומניזציה הייתה גם בבסיס מלחמתם חסרת הפשרות של האומות הנוצריות באיסלאם. לא הייתה סליחה ומחילה בעולם הנוצרי כלפי הפרא המוסלמי.

האימפריאליזם המערבי-נוצרי היה שונה, לפחות בראשיתו. מן האימפריאליזם האסלאמי בכך שזיקתו לדת הייתה אימננטית. די לזכור שחוד החנית של האימפריאליזם הזה היו תמיד המיסיונרים, שהגיעו על פי רוב, למקומות מרוחקים לפני הצבאות, או לפחות תמיד יחד עם הצבאות ומטרתם הייתה לנצר כל מה שזז.

התפשטות האיסלאם בראשית דרכו לעומת זאת, הייתה נעוצה במלחמות שבטים, ומוחמד שידו הייתה על העליונה במלחמות אלו, ידע לעשות שימוש בדת להגברת המוטיבציה של לוחמיו. בעניין זה לא היה מוחמד שונה ממשה, שהיה עליו להפוך ערב רב של נוודים, שבטים וחמולות לישות מאורגנת בעלת מכנה משותף, שהדת הייתה חלק חשוב ממנו.

אילו אפשר היה להתייחס לשלוש הדתות הגדולות באמות מידה פסיכולוגיות, אפשר היה לומר שמראשית דרכה ועד היום, הנצרות היא הדת היותר פרנואידית מבין השלוש. מיום לידתה סובלת הנצרות מתסביך רדיפה. בגין הולדתה בין הפטיש היהודי לסדן הרומי, נרדפת על ידי הממסד השולט ביהודה, ולאחר מכן על ידי נציגי האימפריה הרומית בכל אתר, לא הרפה מן הנצרות רגש הנחיתות של "נגר כי ימלוך". כמעט שלוש מאות שנה חלפו עד שהפכה הנצרות מאמונה נרדפת לדת מדינה, די והותר זמן כדי לפתח תחושת עלבון צורב, יותר מדי זמן מכדי לסלוח,  ועם הפיכתה לדת מדינה ברומי ולאחר מכן בביזנץ, היא "מתנקמת" על כל עוולות הנעורים שהיו  מנת חלקה, כבוגר שסבל התעללות קשה מידי הוריו מולידיו.

בין בריחתו של מוחמד ממכה למדינה-ההגירה, לבין חזרתו לשם כמנצח וכמבשרה הגאה של אמונה חדשה עברו רק עשרים שנה. האיסלם התפשט כחץ שלוח מחצי האי ערב ללא שום תסביך נחיתות.

בהיותה דת שהייתה חסרה מלכתחילה את הגדרת עצמה. דת שלא התפתחה מתוך תהליך אבולוציוני, אלא מתוך מרידה שעיקרה היה חברתי, נשאה הנצרות בקרבה לדורות את תסביך הקורבן. הקורבן שהיה אמור להיות סמל חיובי, אות לסליחה על אף הייסורים, מקום לחמלה, הפך להיות הפצע הנורא של הסירוס הנוצרי.

באזור הדמדומים ולאחר מכן האפלה, של שלוש היממות שחלפו בין הקריאה "אלי אלי למה עזבתני", לבין התחייה, התפתלה דת מוכה ומיוסרת, המנסה לשכנע את עצמה בצדקת קיומה לא רק לנוכח בגידת האדם, אלא גרוע מכל בגידתו של האל, שלא עצר את היד שהחזיקה בפטיש בשעת הצליבה. התחייה הייתה פתרון דחוק, שדרש תעצומות נפש גדולים מן המאמינים שחיו בעולם שבו המוות הצהיר על ממשלתו הבלתי מעורערת מעל מאות צלבים ברחבי הפרובינציות הרומיות, ובייחוד ביהודה, ולאחר מכן בכל זירות השעשועים של הקיסרות. אחרי השואה גם אנחנו יודעים שפצע כזה אין לו שילם בהושטת הלחי השניה.

היהודים היו ללא ספק אשמים במותו של ישו, אבל לא רק מסירתו בידי הנציב הרומי הפכה אותם במרוצת הדורות לקורבן עולה על מזבחות הכמרים הנוצריים הפאנאטים ואומות שלמות שהלכו בעקבותיהם. הדת היהודית שהמשיכה להתקיים גם אחרי החורבן, הזכירה לנוצרים בכל אשר פנו את הכשל הגדול של אמונתם. היהדות הייתה דת חיים, גם בכך שקידשה את החיים, וגם בגלל שבמהותה נבעה מן החיים והייתה דרך חיים.

אי אפשר היה לפקפק באל היהודי שמעולם לא היה צריך להוכיח את עצמו, כמו האב מן השילוש הקדוש שלא הצליח להציל את בנו, ולמחרת היום  נזקק לעזרת בשר ודם כדי לתקן את המעוות ולהודיע לעולם אכול צער וספקות שהכל תחת שליטה, והבן קם לתחייה בחסד אלוהיו. תחיית המתים ביהדות הייתה מלכתחילה מנת חלקן של כיתות גנוסטיות בלבד ואף פעם לא הייתה עיקר באמונה. היהדות הייתה דת חיים שידעה שרק האל קיים לנצח, ואולי גם רוח האדם היא נצחית, אבל הבשר אינו קם לתחייה.

הנצרות ראתה את בן האלוהים מת על הצלב, ועל כן בתת המודע הקולקטיבי של הדת נותר תמיד זכר הצליבה חזק יותר מזכר התחייה, שעליה למדו המאמינים רק מפי השמועה. מרגע מותו של ישו הפכה הנצרות להיות דת מניפולטיבית מיסודה, משום שהידיעה על תחייתו של בן האלוהים הייתה מניפולציה גאונית מבית מדרשם של פאולוס ופטרוס, כדי להפוך מרי חברתי ביסודו לדת שתשנה מוסדות ארץ. אבל מניפוליציה, אינה יכולה למלא את החלל הריק שנותר בלב המאמין, ומי שחש עצמו כקורבן, ימהר להפוך את האחר לקורבן, ו"אמונתו" תחושק על ידי המיסה בכנסיה שם יגישו לפיו הפאגאנים החדשים של "הברית החדשה", את דמו ובשרו של הקורבן.

מאז ועד היום אין הנצרות יכולה לסלוח ליהודים את סיפור העקדה שלהם. איך מקדש האל האמיתי את החיים ועוצר את מי שעמו כרת את הברית הישנה מלהקריב לו קורבן אדם-"אל תשלח ידך אל הנער", לעומת "אלי אלי למה עזבתני". לא לחינם נקרא כס האפיפיורות כסאו של פטרוס הקדוש, הוא המייסד האמיתי של ה"אמונה" שמחזירה את גלגלי הזמן אחורנית, והופכת את העולם שאחרי רומא למוקד ענק מעלה צחנת גופות חרוכות-מקור "האור" היחידי בחשכת ימי הביניים ועד הזמן החדש.

המיתוסים, הם אלה המצביעים על אופייה של האמונה. המיתוס הוא השורש המזין את ענפי העץ הענק שתחתיו חוסים המאמינים. וכל הדימויים המתייחסים למיתוס מעצבים את דמות המאמינים ויחסם לחיים.

היהדות נולדה מן המדבר. לידתה במפגש של אבות האמונה עם האלוהות במקום שהוא רחם למדיטציה האנושית. המדבר הוא טהור, חסר פניות, אכזרי ומנחם כאחד, קולו האדיר של האל מדבר מתוך הדממה. לא בחיל ולא בכוח אלוהי ישראל כי אם בקול דממה דקה. המאמין הולך למדבר כשבלבו חלל גדול. איש אינו דובר אליו, איש אינו מראה לו את הדרך. הוא פוגש חלל גדול יותר. אבל בהקשיבו לחלל הזה, הוא מתחיל לשמוע קולות. הוא שומע את קולו של העולם. כל זמן שהוא מבקש לשמוע את עצמו הוא נכשל, הוא מבוהל, בנפש האדם פנימה אין די כדי להרגיע, כדי להצביע על הגאולה האמיתית. אדם חייב להקשיב ליקום שהוא חלק ממנו, ורק אז מתמלא החלל אשר בתוכו. זו הדרך הנכונה אל האמונה. אברהם כורת את הברית עם אלוהיו במידבר. יעקב שורה עם המלאך, במידבר, משה פוגש את הסנה במידבר, והתורה ניתנת לעם ישראל במידבר. שנים רבות לאחר מכן חוזר מוחמד למידבר שם הוא נאבק עם השטן ושם הוא פוגש את אלוהיו.  האמונה נולדת מתוך צורך אמיתי, מקורה אינו במצוקה חברתית גרידא. מקורה במצוקה קיומית המבקשת להגדיר את מקומו של האדם ביקום. וכשהיא מצליחה לעשות זאת, לא תוך כדי קונפרונטציה, אלא תוך כדי תהליך מדיטטיבי אמיתי, בין האדם לבין עצמו, היא הופכת לאמונה שלימה-מקור חיים.

בראשית דרכם וזמן רב לאחר מכן, לא רדפו המוסלמים את בני הדתות שהאמינו באל אחד. היהודים והנוצרים, הורשו לחיות בקרבם, כמיעוט, בתנאי שענו על מספר דרישות מסוימות שהפרידו בינם לבין המוסלמים. רק עובדי האלילים למדו על בשרם שדין מוחמד בסייף.

מכאן ואילך הכל רק עניין של ניואנסים. הנוצרים הכירו את התנ"ך אבל התביישו להכיר בו כנקודת המוצא לדתם החדשה. בהיוולדו לאישה בתולה נולד ישו לא רק כבן האלוהים אלא כנוצרי מרחם. בדרך זו יכלו השליחים להתכחש לכל קשר אפשרי בין המשיח לבין העם שבקרבו גדל. הנוצרים יכלו לראות בברית הישנה ספר היסטוריה ולא עוד, ספר שכל חשיבותו בכך שהוא מבשר את הולדת המשיח האמיתי.

האיסלאם לעומת זאת, כיון שצמח לא מתוך קונפרונטציה, ובשחר ימיו בודאי שלא מתוך קונפרונטציה עם היהדות,לא חש עצמו נדרש להתגונן. נהפוך הוא, הוא שמח לקחת תחת כנפיו הגדולות גם את התנ"ך. אברהם יצחק ויעקב, ובייחוד משה הם חלק משרשרת של נביאים שהלכה ונשתבחה עד שהולידה את מוחמד- היהלום המלוטש ביותר מביניהם. המוסלמים אף פעם לא העמידו פנים שמוחמד הוא בן האלוהים. מוחמד היה לדידם המשיח האחרון שהביא את האמונה לדרגת שלמות. עלייתו השמיימה על גב סוסו אל בורק, דומה הרבה יותר להיעלמותו של משה על הר נבו, מאשר למותו של ישו על הצלב, וחזרתו מן המתים. משה ומוחמד אינם חוזרים מן המתים. רק הנוצרים מבקשים לעצמם חיי נצח בעולם הזה, העולם הבא שלהם מכיר הרבה יותר טוב את הגיהינום מאשר את גן העדן. בעולמם, מקומו של המלאך שנפל, חשוב הרבה יותר מאשר בשתי הדתות האחרות. אפשר כמעט לומר שהנוצרים מבקשים להציל את המלאך הנופל, בן האלוהים, שעשוי היה אולי להתחרות באביו כמו כל תוצר אדיפלי מובהק, ומחזירים אותו מן השאול. לכן גם תופש השטן מקום רב כל כך בעולם הנוצרי, משום שלידת האדם בחטא, וקל מאד לשטן למלא את תפקידו  בעולמם של החוטאים. ואם כוחו של החטא עדיין גדול כל כך בעולם הנוצרי האין זאת משם שקיים ספק יסודי בקביעה שמותו של ישו בא כדי לכפר על חטאי העולם?

מאידך גיסא יכולה הדת הנוצרית להרשות לעצמה להיות אכזרית כל כך משום שרשמית כיפר ישו על חטאיה אפריורי. הנצרות משחררת עצמה מעשיית דין ונתינת דין וחשבון מוסרי, כל מה שנעשה בשמה, נעשה בשמו של מי שכבר שילם את המחיר. בפועל  פועלת הנצרות בראשית דרכה, כמעט כתנועת טרור אלימה, שכל הדרכים כשרות בפניה לקנות לעצמה אחיזה בעולם חוטא, ובהמשך הדרך אין היא יכולה ליטוש את דרך הטרור, משום חוסר הביטחון האימננטי בצדקת דרכה, חוסר בטחון המלווה אותה לאורך כל הדרך, בתחילה כלפי היהודים, ולאחר מכן כלפי המוסלמים.

האיסלם לא נולד כריאקציה. נביאו הראשון הצעיד את גדודיו בגאווה לאורך חצי האי ערב. האל נגלה לנביאו, האות ניתן והמצעד החל. זה נכון שגם האיסלאם נותן מקום נרחב לשטן במיתוס שלו. אבל יש לזכור שכל דת מתפתחת על יסוד מושגים המוכרים לה מן העבר. היהודים הבינו את מלחמת בני חושך בבני אור, אבל לא הכירו כמעט את השטן עד שלא יצרוהו הנוצרים. הנוצרים היו זקוקים לו כדי להסביר את משיכתו הטבעית של האדם אל החטא. האיסלאם הכיר אותו מן הנצרות ועל כן נצח אותו נביאו במאבק אדירים, ומאז לא היה לו תפקיד חשוב באמונה גופה.

אלוהי היהודים בחר בעמו, אבל גם העניק לו את האפשרות לבחור בו. ברית בין הבתרים היא ברית בין שני צדדים אוטונומיים, האלוהות מצד אחד והאדם מצד שני. אברהם יכול היה להמשיך ולעבוד את אלילי הארץ עד יומו האחרון, אבל בחר בשינוי. אפילו בסיפור העקדה מצויים שני צדדים. צד אחד מן החתומים על חוזה הברית מנסה את הצד השני, אלוהים מנסה את מחויבותו של אברהם, אברהם יכול היה לא לקחת את בנו אל הר המוריה, אבל הוא בוחר לאשרר את האמנה, ואלוהים כג'נטלמן אמיתי, ממלא את חלקו בהסכם, אין הוא יכול להעביר מן העולם נצר לאיש לו הבטיח להפוך את בניו לגוי גדול.

ב"אל תשלח ידך אל הנער", מציב אלוהי העברים גבול אפילו לנאמנות. הוא מתגלה בכל אנושיותו, אל תקריב את בנך אפילו אם אלוהיך מצווה אותך. אולי כתגובה לכל פולחן אלילי שהעם עלול לפגוש בדרכו כמו העבודה למולך. האלוהים יודע שהוכחת קיומו היא באדם, אם יסוף האדם מעל פני האדמה, תחדל האלוהות להתקיים. אלה הם יחסי הגומלין בין היהדות לאלוהים. "זכרתי לך חסד נעורייך…", לא רק האלוהים עשה חסד עם עמו, אלא גם העם עשה חסד עם האל בכך שהלך עמו במדבר, ארץ לא זרועה…הפסוק מצביע על שותפות מלאה בתהליך יצירת האמונה השלמה.

הנצרות  לא ידעה את יחסי הגומלין האלה. לשיטתם רצה אלוהים בקורבן להוכחת קיומו, ועל כן אין שום מניעה להמשיך להקריב לו קורבנות אדם, כמובן אלה צריכים היות 'האחרים' אלה שאינם מאמינים. כיבושי האיסלאם לעומת זאת לא היו שונים בתחילה ממסעותיו של ג'ינגיס חאן ויורשיו שמאחריהם לא עמד שום דחף דתי, רק מאוחר יותר, תוך כדי התנגשות עזה עם ממלכות הנוצרים, גייסו המוסלמים את האמונה לשרות הצבא, יותר מתוך חיקוי מאשר חרדה לגורל אמונתם.

הנצרות היא פרנואידית עד כדי כך, שאילו היה ישו חדש קם בתוכה, היא לא הייתה מהססת להעלות אותו על הצלב, ובודאי שלא הייתה מעלה על הדעת, להחזיר אותו לחיים. משלוש הדתות הגדולות, הנצרות היא הדת הסטטית ביותר. שום שינוי לא יכול לקרות בעולם שהכל כבר קרה בו. שהגאולה באה בדמותו של אדם אחד, נלקחה ואחר כך חזרה לחיים, בעצם על מנת לא לחזור לעולם.

מה ארע את האיסלאם לאורך המאה העשרים דווקא, הוא סיפור אחר לגמרי, אבל שורשיו נעוצים בדברים האמורים לעיל.