a1

כל זכויות השירים שמורות לעודד בארי .

1

כל הימים כימי עובר על מי מנוחות.

פתוח לכל הרוחות, יתום, צף בשליה.

צד ברקים, מושך אל עפר כל הימים.

ימי עובר על מים מלוחים.

מטיל אנך אל התהום בתוכך,

סופר את חידודי בשרך.

וראי איך הוא מהלך על הים,

איזה פלא, ממש נס, בין המבחנות

וריחות הליזול, מהלך כלוליין על חבל-

לא ליפול. מנביט טבור. מזרים שני

מחזורי דם. צר יד. מחזור זרע אחד.

מדגיר ביצית, להצית שוב בשולי בשרך

את הסולידריות הגוועת של השער

המסתלסל כים רחוק.

ירוק.

חם.

מזריח שמש על מרכז העצבים.

בונה גשר פלדות על גדות מימי עובר.

מפרפר כציפור שבורת מפרקת. שקט.

גלים רצים בגווך.

2

תשעת ירחי ההריון של ההינתקות,

החלו כגשם שוטף על מסלול ההמראה,

גשם שוטף לאור הזרקורים של הרהורייך.

ואני הייתי אוסף מגדלי פיקוח,

כרטיסי טיסה, ואת רסיסי קולך השבור.

תשעה ירחי עובר לחתיכות הבשר

הנפלטות מן הרחם (כל ציפורי טרפלגר

עטות על הנשורת)

לדם שהכריז מלחמה על הצלם המתפורר,

ושוב המאבק לנסות לחבר-יד לצלע,

פטמה לשד, לנשימה אחת אחרונה,

לפני הפגישה האביונה עם האמת.

אני מת ואת מתה, והידיים הנשלחות

לקרב רחוקים, נושרות כצנחנים שגוועו

בחנק, מחסר חמצן בספרות העליונות.

3

כימי עובר על מים רבים.

גלגל הצלה השליכה לי אמי.

אחזת קבר קנה אבי בזרועות

אשת חבר. הנה החלב והנה היתד,

מוכן לבתק את הטבור. כל דיבור

שלנו חי עכשיו בשם אחר.

סתם חיבור חמרים. לא אראלים,

לא צורים, לא מעין מים חיים

בצל צאלים, רק הבשר המחורר

כפלח גבינה, שבסיפורי האגדות

קראו לו –ירח. ילדי הרוח שלנו

מחליפים דת. יער. נהר. משכן.

פלחן ימי עובר על ימים נוראים,

על מי מנוחות אחרונים.

בעוד שעות אחדות יתחילו

התמרונים. בצחוק. בלי כוונות.

צבא אדם וחיילי חווה יפגשו על

הגבעה להרוג ולסלוח.

4

e1

לא הייתה נחלתך

מנוחתך עדן.

לא הייתה מנוחתך

נחלתך עדן.

היה מותך

השקט הגדול

שבאין נחלה

ומנוחה אין.

5

אוושת האורנים

אם פטריות הרעל.

אחת לי

ברכת שמים ממעל

או תאוות

אם כל חי

הקוברת מתיה

נים ולא נים.

6

אחרי מות קדושים

תינתה החפרפרת

אהבים

עם יורדי בור.

והעטלף הסרסור

קרא לי לראש התור.

עולים אנו לרגל.

נזר קדושים לחמור.

אמור-

אחרי מות

קופה של שרצים

תלויה לך מאחור,

עד כלות.

7

אמור-שקיעת שמש

לא אמרת כלום.

וחטובות רגלייך,

חריף השום,

ומתייפח הכינור.

אור הוא אור

ואפלה היא חשכה נצחת…

כלום.

בטרם עם ידעת קחת,

קמלה תפרחת המילים

נאום

נופל גלוי עיניים.

8.

בואו נסע לירושלים,

קץ ימינו מתקרב.

ימים שנכתבים במחשב

לא נחשבים.

לא מתחשבים בירושלים.

כל השנים לא מחשבים.

חושבים שיש מחשבות מיוחדות

לעיר שנמצאת בין עננים.

אבל אין.

יש רק שנים. ואבק שנים.

שנות מאוננים וירוקת חמור

פצלות עור.

במרחק אלפי שנות אור

בית המקדש יבנה, נבנה, היה,

לא היה, רקום באבני נוצות.

יושבת לה עיר

נושמת סבל רב.

מוארת באור יקרות של צרות.

של עקרבים, שוטים, מלכים מטורפים, כלבת,

נגועת חלומות כחולים.

ועל שקי עיתונים, יושב ההגמון של ירושלים,

ממרק חדשות ישנות ככלי נחושת-

דויד, מפיבשת, אבשלום, אלה,

זוהרים ככוכבים, אבל אין קונים…

מי יקנה משהו בירושלים?

אין קניין מול החומות האטומות.

גם ילדים שנולדים בירושלים,

נולדים לשכחה.

שם נולדתי גם אני

כצעקה חנוקת דורות.

9

על חומותיך מתיך ירושלים,

ירושה לים.

אני במדרון נאחז

בקרני כוכב השחר.

פאתי מערב כפרתי

ואלונקה רפודת כוכבי רימה.

ממתינה לשה.

על חום מתיך שגלו, התגלגלו

במחילותיהם לקברי המוחמדינים.

ועשו תכריכיהם חופות לשכינה,

ירושה לים.

פחד הים בליבם.

צימאון הלויתן. חמדנות עורבים,

אורבים, עוברים ושבים ומתפללים.

לחום מתיך-לחומותיך.

10

e2

לא קברו את אבי בירושלים

ימי ירושלים קברו אותי.

עיר חומה מתה להיות עיר פרזות.

גן נעול ראשי, גן נעול אבי.

ציפורים נודדות נלכדות בשמי ירושלים

מתמוטטות בירושלים

עיר נאנסת ושרה.

מעמידה פני אלוהים חיים.

וגוססת.

כלב היה לאבי

בקרן רחביה-מכונם,

כלב עולה.

סכין גילוח היה לאבי

אדון לידתי יפה העיניים.

11

ולמה דווקא הלילה,

עם הזיקפה,

לפני הזירמה,

פרחו שדייך

על משוכות קוצים

בחצרות,

חרב פיפיות בידי.

ואת כלה והולכת.

כלה הולכת אל מותה.

מי ימתין לך

בעירום המצהיב הזה?

אלוהים רחם על

קדשותיך ירושלים.

12

אנחנו חשובים כמתים בירושלים.

המתים חשובים יותר.

וכך בסולם הללויות

לא המתים ישירו שירי שיירים.

עיר הייתה לערים

כקרן הקיימת.

אל תעירו ואל טל ואל מטר

עיר קשה לקלישאות ירושלים.

אנחנו עוללות קיץ,

אבותינו עוללי גרדומים

לאמותינו  עלילות על

שוק ועל ירך.

נכה העיר בראש חודש-

איל אללה אילה אללה

אילה לו

ולא לנו ולא להם.

מול בית החולים שערי צדק

פותחים לי חשבון חדש.

בואו חשבון עם ירושלים.

ישליו מתיה סוף סוף.

13

אין עוד שירה כגודל

האהבה שאני פוגש

בחצות בצל תנומתך.

כל הבכחבנליה העתיקה

מקדשת את שנתך.

ומה יתגדל יותר לפני שיתקדש?

מות הבוסנים?פרפורי הגוזל

שנפל לבריכת המים?

או ברית בין הבתרים

העשנה של איבריך.

פלגים זורמים במטתך.

פלגים זורמים במיטתך.

פלגים זורמים במיטתך

העולם אינו יודע שירה אחרת.

זאת אינה שירת אהבה.

זהו החיפוש המתמיד אחר

הפסוק החומק ממני

על סף הערות, וחוזר אלי בשנתי.

אהבתנו היא שנה.

13

לבסוף הנה הוא שוב

במבואות העיר ששדי ברזל לה.

וגם הוא, כחרב מתהפכה לסמא עיניים,

ניצב בשער בית הרחמים.

קירות ליבו הומים-שברים.

שוצפים דמי טל, מטר-ברכה

או קללת שמים.

כרגיל. מול מראות ערמומיות הוטל.

לבל ידע אם צלם של אמת היה,

או רק משל.

אבל הכל עוד מתדפק בחלוניו.

נמכר לו בלא מחיר.

הוא יודע עדנה.

שאמו נתנה בו עיני אילה,

ואמרה-בני, המלט בעור שיניך.

14

תן כבוד למשפחות השועים,

וזרה חרסי לבנה

על שמורות עיניהן

ומומיות אהבתן.

תן כבוד למשפחות

הבתולות שבספרי היוחסין.

קין הרג את הבל

להיות לו שם עולם

על לוחות השיש.

הנה ערפל בא,

כבד כמורג הדיש,

נמוך ממצילות הקוקייה

ומכהה את עין הפנסים.

תן כבוד-העת מתנפצת

לרסיסים.

ועונות השנה מתחלפות-

אפור בשחור וכחל בורוד

תן כבוד.

15

יש מת בבית.

יש אמת בבית.

יש אמת מידת אמת בבית.

על הרצפה.

כערווה.

והאיבה ניבטת סביב.

המת בתכריכיו

והאבלים מערומיו.

16

אחת היא לי.

רוח מכה על ירך.

וחשרת עבים מתקדרת על עין.

להסתיר כוכבים נופלים.

לכסות באצות ים טרפים שעשיתי.

לכלות גבורת השמש.

אחת היא לי.

אם גשרים עולים באש,

לשבש דרך המלך. מכאן ועד

להר שיבה ומנוחות,

יכון לי תיקון חצות,

מאיכה שלא ידעתיו

בצהרי חלדי.

17

בביצות המוריקות

נשמע כאשתקד

קרקור הצפרדעים.

אמי, מות אמות,

עד שתשמע הלמות

הגשם הראשון בחלונות

ועונות השנה

תסבנה לאחור,

אז אחזור.

18

סוף גם אתה הוא שנפגעת

על מרבד אדום

מדם, שישים שנה.

סוף גם אתה כרעת ברך,

לפני הפסנתר והתופים

הרועמים-שנה חדשה

מקץ שישים.

סוף תשמע בראשונה

סימפונית שכחת חודשים

ולמול איקונין האבן,

סוף גם אתה תהא יודע-

לא עוד שישים נכונו לך,

על סוסים תאומים.

לילה שחור, יום לבן.

וסוף גם אתה יודע.

יש סוף שהוא נחלת כל סלם

אשר ראשו בעננות הלבנות

ובעשן.

19

שירו שירי שבע.

שירו שירי גבה.

שירו שירי מלחמה.

ואחר תשירו שירי אימה

ועצב.

ואחר מזמורי זיכרון

וקצב.

ולבסוף שירי אכזב,

שהם עכשיו-

שירי שבע.

20

תן לי זרע אנשים

עז כנהר בשצפו.

ותן שאוכל להיות

אם כל חי.

וכאתנן הי לך רחם.

שתוכל להסתיר בו חייך,

כשיבואו לפקוד עליך

את חטאיך,

כל הברואים לחינם.

21

כולם יצאו לחוצות

להיווכח שאין כלום בחוצות.

לא כלב. לא זאב.

ולא קרנבל מתבוסס ביין.

חבל שאין. אבל בשל כך

התר להם להיאנח-

זו דרך העולם, רואים

בעין ש…כלם נותרו בחוצות,

לקוות אולי יתחולל נס.

אולי יתברר שאין אונס

לחיים ואין מפרנס למות.

ואז יוכלו לצחוק כאיש

אחד-חשבנו מיד, לא

רצינו לומר, פחדנו פן

ייעלב.

בינתיים, הוא האחד

צוחק אחרון והפתרון

אינו כמו שתים ועוד

שתים הם ארבע.

22

a4

השעה השקופה הזאת

לפני הצהרים.

צומת ירכייך

ים בירושלים.

לחם ומלח

על סף שנתך,

צומחים אורנים

על שפת בכייך,

שורשיהם מפוררים

את העצב,

אבל אינם נוגעים ללב.

השעה הפרועה הזאת

אחרי הצהרים.

בטנך ערימת קוצים

דם בירושלים.

על סולם הערב,

ראשו בשמים.

מטפס אבא שלי,

אבא שלי, אבא שלי,

לפגוש בשעה הדפוקה הזאת

את אביך, אביך, אביך.

להציל את החלב

המחמיץ בשדייך.

בשעה שהייתה.

23

כשהתהפך אבי  על משכבו בלילה

אכל ליבי מאבוס בהמתו.

כך קרה שראיתי חזיון כליותיו,

והוא לא חזה שברו כמוני.

אחת היא אם אני מכירו כבשרי.

או רק כדרך שידעו העולם.

בחלומותיו ראה חסידות ועגורים,

ניצודים על הגבול,

בין רוסיה הלבנה והארץ המובטחת.

אני מתרגל מצור על עמדותיו הפרוצות

לנוכח ימי. אבל יונה אינה מתדפקת,

ובחוצות סובבים מלשינים למלכות.

להטביע שם משפתנו

כנפל עבר.

הנותן, זאת הפעם, לא יוכל לקחת.;

24 -

טל על מגבעתו

טל על מנעליו

אשרי המהלך

וטללים בשעליו.

הכול יכול היה

להיות מובןכל כך

חוץ מן הטל

הטל הלח.

25 -

העולם עיר מקלט-כל המכה נפש

בשגגה נכנס בשעריו. והתנועה גדלה

מרגע לרגע, אפריקה אמריקה ואסיה

כפרפרים מדוקרי כנפיים-חוטי טלגרף

שמן אדמה, פרחים וחיוכי טלוויזיה,

דמעות ילדים מתגלגלות כאבנים,

חסידות נושרות ארצה, המראה יפה

יותר מבראשית, חציו צל וחציו שמש

קופת השרצים הגדולה ביותר שראה

היקום משדרת – אס או אס.

26

אורחות מים רבים חוצות ספינות,

ואניות, אוקיינוסים סחופי גלים,

וענבר מתגולל על חופים עם עוגנים

יתומים מרוח נושבת במפרש

שם הדקלים שחים לשפת הנהר

מאין צצו אלה.

אפ לא מספרי אגדות נטולי שם,

ושרבוטי עפרון קודח בשחור לבן,

או פסלי ענק על אם הדרך.

ההולך יותיר מנחה, את בנו, בתו,

או בתולת חייו, מבלי הסב ראש

לאחור, ידע עילוי נשמתו.

לשפת הנהר יבנה סוכת נצרים,

להיות לו מגן מפני הצבעים

ההורסים לבוא והצלילים השוקקים בגומא.

לא יעשה לו חמת חלילים ולא

חרט ברזל, הדם ידליק עיניו

להיות מגדלור לשנים.

עד היוותר תורן ערער ואי ששקע

במצולות, שם נשים היו קולעות

זרים לראשיהן מפרחי חבצלות המים.

27

כל העולם חושב על עצים גדולים בשעה הזאת.

בנתיים הולכים העצים הקטנים למסדר בוקר.

הם מקבלים הוראה לשמור על משמעת מים-

אל טל ואל מטר לשם מה?

הרי השבילים ממילא לא יגיעו,

הזאבים לא יאמרו תהילים.

יש אמנם מחטי דרבן בין השיחים,

אבל לפי ספר יחזקאל,

אלה הם הרהורי סרק.

28

מה חדש אבא, מה חדש?

המוות מתוק מדבש.

איזו רוח נושבת אצלך

ואצלנו

לא אכפת לך.

מה אתה שומע אבא מה?

זהב מבשיל ברחם האדמה.

בוא נחזור לירושלים, בוא

עיר כמו עצם בגרון.

אני זוכר איך הצפת

את רחביה בדמים.

היו ימים. כל השכנים

היו המומים-איזה מעשה הרואי

האיש היה צדיק תמים.

אני ויהודית שחקנו אז

באבא ואימא.

פתאום הפכה ירושלים

לעיר ההריגה, מישהו הניף

דגל אדם, קוזקים רחצו סוסיהם

בנהר לשפת עמק המצלבה.

עיניך רעשו כפעמונים.

זאת הייתה שעת צהריים

לבנה, שהפכה ארגמן

כשיהודית ואני שחקנו במלחמה

וזרקנו כרים ושני תלמידי

בצלאל חיוורים

שאלו אותך אם יש לך

דג מלוח, נמאסה להם המהפכה.

המדרכה רתחה כשהוציאו

אותך. השכנים הביטו בך

בהערצה – אני זוכר את

השעה ההיא כמו הפצצה

שאחריה נשארים

בורות פעורים.

29

עד שככה אתה שוכב

נפלה עליך תרדמה.

אבל שכחת להסיר משקפיך.

ודאי אתה רואה פנימה

מוות ככלב מכשכש בזנבו.

ונצח בדמות כורסא רפודה

ועיתונים מתגבהים

מתמול שלשום

ומלפני שבוע טוב.

עד שככה אתה שוכב

הסירה משקפיך עקרת ביתך

היוצאת מכליה לפרום

רוכסן שמלתה ולשכב

לצדך בין השיטין.

30

בערנותי עושה לה הליחה

קינים בחזי, צפרים רועשות

את השעה בה תתהפך קלייר לצידי

קלייר מלילה ללילה

משינה לשינה.

זו אהבת מרחקים

אהבת גשרים ומנהרות

פרחי לילך ודם על מטפחת

מתחת למטרות קונפטי.

על גבול הערבה

עד עין ירח דומעת

אעמוד פליט אחרון

לספר לך על תרבות הכבשנים

הוא ארג חלומות – קלייר

בערנותי החדה ביותר

אכין לך מצע של פרגים.

הדם יצבע את גדרות התיל

ואני לא אירע מעשן הבוקר.

31

בקצה הדרך נח אור השקיעה על ייסורי.

רחם שילדתני קוראת לי לשוב

אל הבוקר ההוא שלא נראה יחד.

לו כול המילים גלים, וכול התווים שחפים,

ומבול ניתך לשחת כול בשר

והעולם רועש כתקליט, זאת אמך

שחוללה את הסימפוניה.

שם בקצה הדרך נצבת קלייר

ובגבה כל אהובותי, מקהלת

בנות בית ספר אליאנס.

שיבתך קופצת על ראשן,

שירתן קופאת מול שמי ירושלים

השחורים, לו עוד תינוק אחד

אימא, לו עוד עולל שניבי זאבים לו,

שהטוחנות יעמדו לו לנצח,

מבראשית עד דברי הימים.

32

זה לא שיר עליך,

את נסעת לאמריקה.

השארת קבר על ההר

ונעלים גדולות.

זה לא שיר עלייך

גם את נסעת לאמריקה

השארת פשוט הר

כקבר גדול יותר.

זה לא שיר עלי

אני איני כותב יותר שירים.

את שוכבת עם צעירים.

השורות האלו הן סימן

לא שיר.

33

נמה במזל דגים.

נמה במזל.

נמה בין כדוריות דמה.

בדממה.

והקללות מתישות

את המקלל

הוא הולך ונחלש

ומקלל בשל כך יותר

עד שהקללות

הופכות נחמה

וחולשתו עדנה.

34

והקור.

תמיד הידיים בכיסים.

והצמא.

תמיד הבלונים האדומים.

והבית.

תמיד השינה

בקומה התחתונה

של הרצון.

והגגות.

עם השלגים

והשמשות המתות.

אנג'ליק אנג'ליק

לונדון בוערת.

כל כך עמוק היה חיקך

עד שעברו לקנן בו

כול ציפורי טרפלגר.

SNOW3

35 -

מרעמת סוסים

שלא הדברת

עולה קצפך.

על ראש גשרך

שרד

כלב אחד

והד נאצותיו

של הטבוע.

ומגירים שדייך

חלב.

כמיים חלב רב.

קצף הגלים.

36

באנו במכונית פונטיאק לקבור את המת.

סוף סוף יש לנו מכונית פונטיאק.

לבשנו תכריכים מבית האפנה של קרדן

היינו יפים והמת התחבא בארון

מפני הבושה. באביב עמד ריח

של דאודורנט אביבי.

חייל אחד התעלף, העורקים

או הוורידים שלו התכווצו.

הוא יהיה בסדר אמרה האדמה

אמהות אינה בהכרח אהבה,

אמרה, וקנחה ברגבי עפר מתוקים.

37

יתגדל ויתקדש

העץ ושמיכת הפוך

שהיו לי שמי רבא

בלילה ההפוך.

בין תכלת ללבן

שאלת-אתה נרגש?

הקיר והכר

יתגדל ויתקדש.

38

עוף גדול הוא האור

והירוקת פושה והולכת.

התפילות גוועות

כנרות נשמה

במוצאי יום כיפור.

אבל החיים נמשכים גם בשבת.

כשאני כותב את השיר הזה

אני רוצה לחפון את זהרורי האור

האחרונים על כותל המזרח.

אבל את אומרת כתמיד-מה חיפזון?

החיים נמשכים גם בשבת.

זאת אשמתי שהמעשים שלא היו בנו

הותירו אחריהם אדמה חרוכה.

מה אני יכול לעשות?

עוף גדול הוא האור

והירוקת פושה ושותקת.

אם אומר-נעורים, האם יקרעו

בתולי השמיים הוורודים

והשבת תפסיק לסנוור את עיננו?

39

הפרידו ביני לבין ביתה

מגרשים גדושי ירוקת חמור.

הייתה לה מגילת יוחסין

שהגיעה עד רבי יהודה החסיד.

וכשאמרה דבר

קלו המים במאה שערים. ספונה בבית ארזים

האהבה הגדולה של חיי.

40

על המרפסות אשכולות אדם

ומנורות אור.

מן המרפסות רואים את המחר

כבור

שמתוך רשלנות שכחו לכסותו

והוא מעמיק ונפער.

אנחנו מצפצפים-

לא נלך אל ההר.

אנחנו מעדיפים ממעמקים

לדור בגורדי השחקים

אבל בגובה החד

תוקפת אותנו סחרחורת

ואבותינו מכים אותנו

לצלילי התזמורת.

41

עד עולם ישב שלו

יונה במעי הדג.

יונה לא ידאג,

אחת לו חייו,

אין לו אנא ללכת

מי שאמר נינווה מתהפכת

נינווה היא בת זנוניו.

42

אוויר חם צר צורות

אוזן חרשה

שפתיים צרובות

עיניים כבות

רוטט האוויר

והגג מוצק

ברדיו הודיעו איש

וצחק

שבעוד שעה תהפך העיר.

העיר היא עשב

צהוב וחיל.

הרדיו נדם

אבל דברי איוב

יתרם כתוב על גוויל.

אוויר חם צר צורות

אימי מדליקה נרות

לשעון מת אחד

ולחיי אחד

במדי אמת.

43

נולד ביום שפרחו בו הכרכומים

והגשם התלוי בעמודי השמשות

במשקע הקפה בספלים הריקים

חורץ וחורט תווי חורף.

יה אכול איש נותן שיניו בבשרו

נוטל מזוזה חמדביק בשערו

אוגר שנים ושיבה בשערו

והוא יהפוך עורף.

44 -

אדם הראשון כשהגיעה שעתו

לאבד עצמו לדעת

עשה לו עניבה מחבל טבורו.

מכוח אותה תלות

ולפי שמפרקתו נתבקעה כעץ

שאכלוהו תולעי רקב פנימה,

מכוח הדם שהיה בגוו

למקווי מים מאררים

ולפי שהחבל התגרה מלחמה

בכוח המשיכה של עפר הארץ

לחש-אלוהים חיים איכה.

משלא נענה

קדש על הפריה והרביה

ולפי שהיה קרוב לעצמו

באותה שעה כדרך הרוגי מלכות

לה הסגיר זרעו

לידי אדוני גן העדן.

45

ככלות עמוד השחר

וכהימוג טל הרחמים

יוקדות מסגרות שחורות

מלאות את השמות המפורשים.

וצרות את החלל הריק

בדמות יום שיש לו מקום

וחלק בעיוות הדין.


תמו שירי עובר.