אין לי מושג אלו מילים נשכחות ראשונה בתהליך של דמנסייה עדינה ומלטפת. אני יודע רק שכל חיי התקשיתי לזכור מילים. לאו דווקא את המליצות, או את "המילים הקשות" שבשפה העברית, אבל כשם שהתקשיתי לזכור שמות, כן חמקו ממני מילים לועזיות שבטאו תהליכים שונים או מצבים כמו "סטיכיה", או "אופוריה" או למשל אפילו עכשיו עברו שניות מיותרות עד שדליתי מנבכי מוחי המתייסר את המילה "סכיזופרניה" כדוגמא לאמור לעיל.

יותר מכל, נראה לי שהתופעה, או התהליך הוא אישי. לכל אחד מאתנו סוגת המילים אותן הוא מתקשה לזכור, אלו תהיינה ודאי המילים שעם ההזדקנות הבלתי נמנעת, תחמוקנה ממוחנו ראשונה. אבל בשעת הרהורים הזויה חשבתי שאולי בכל זאת יש מכנה משותף למילים מסוימות ואולי אפשר לחלקן לסוגות (מילה שנואה עלי בהחלט אבל הכרחית אם אתה רוצה לזכות להכרה בחוגים אקדמאיים). הסוגה  הראשונה היא מילים המציינות פעולה או פעילות. קרוב לודאי, שאלו תשארנה עמנו עד זקנה ושיבה ברוכה, משום שהפעולה כפי שגילה את אוזננו סטניסלבסקי מפי פבלוב, תזכיר לנו תמיד את המילה. אם נלך, קרוב לודאי שלא נתקשה לזכור את הפועל "ללכת", אם נשב, לא יקשה עלינו להגיד לידיד "שב עמיתי". כך זוכרים שחקנים טכסטים שלמים בע"פ, על פי הפעולה המעירה הן את הרגש והן את ביטויו, כלומר המילה. הסוגה השנייה תהא מילים שמקורן בחושים, לא יקשה עלינו לזכור את המילים "מתוק" "מלוח", "רטוב", "יבש" וכו' , גם הן תהיינה תגובה כמעט אוטומטית להתעוררות חוש זה או אחר. אבל מילים כמו "יופי", "פילוסופיה", "קרתנות" ואפילו "צביעות"…תהיינה  הראשונות למלט עצמן מסוגר זיכרוננו, משום שהן מצויות על גבול ההפשטה, וההפשטה על פי רוב אינה קומוניקטיבית, אינה מעוררת הדים ברורים אצל השומע, ועל כן גם הופכת סרח עודף אצל המשמיע, ומבלי להיות מודע לכך הוא מוכן לוותר על סוגת מילים אלו ביתר קלות.

וכמו אצל היחיד, כך בחיי חברה או אומה. מילים המצויות על גבול ההפשטה הן הראשונות המתרוקנות מתוכן.

עד כדי כך ניכר התהליך בחי עם, עד שהוא מעיד על מיקומו של העם על קו ההישרדות שלו. בתחילת הדרך, הוא יודע להוקיר לכבד להתרגש לשמע המילים "מכורה", "זכות אבות", "התקווה", "הקרבה", "מוסר", הוא אפילו חש את פשר המילים "נאמנות", "התעלות הנפש", "קדושה".  אבל עם חלוף העיתים, ולא תמיד עם צוק העיתים, אלא סתם בגין ההרגל השוחק, הוא מתחיל לזהותן אך כצליל צורמני בפי פוליטיקאים, מציק ומנדנד. קליפתם נשארת, אבל מהותן שוקעת ביוון ה"שיח הציבורי" (ביטוי שנוא עלי בתכלית) והן הופכות לכלי ריק (אם כי הדמגוגים הזעירים עדיין רואים בהן כלי לשליטה)

אלה הן מילים שאינן משתכחות, גורלן בעיני הוא רע יותר, אלו מילים שהפכו להיות מילים חורגות, מילים אמולות, מילים שאבד עליהן הכלח.