אנחנו מחפשים תמיד סיבות לרוע. אפשר לומר כמעט שאנחנו מבקשים למצוא הצדקה לרוע. באין סיבה לרוע, אנחנו מתקשים להצדיק את קיומנו, אנו השייכים ללא עוררין בעיננו לצד הטוב. אם אין סיבות לרוע, הרי לא רק שאי אפשר להימנע מלפוגשו על אם הדרך, אלא אין דרך למנוע ממנו לבוא ולשכון בתוכנו. אדם הופך להיות רע בגלל נסיבות גידולו, חייו, חינוכו, הוריו, בגלל חסר, העדר, אפילו עוולות שקרו אותו בגין אדם רע אחר. אנחנו מסוגלים להרחיק לכת ולומר שיש רכיבים גנטיים הנושאים את הרוע, כל זאת כדי להרגיע את עצמנו שביודענו את הסיבה, נוכל לקדם את פני התוצאה.

אפילו אם אנחנו מקבלים את העובדה שהרוע מצוי שם כשלעצמו, שאין הוא תלוי דבר, אנחנו הופכים אותו לבר בחירה, רוצה לומר אנחנו משכנעים את עצמנו שבכוחנו לבחור בין טוב ורע. אבל מה קורה כשאנחנו נוכחים (לפני או לאחר מעשה) שבעצם אין בכוחנו לבחור, שהבחירה נעשתה כביכול בשבילנו? אז אנחנו נכנסים שוב לממלכת התירוצים, כי הטיעון שהבחירה נעשתה בשבילנו הוא מעצם טיבו אפולוגטיקה אופיינית למין האנושי.

כמובן שאין דין הטוב כדין הרוע. את הטוב אנחנו מוכנים לקבל תמיד מבלי לבדוק בציציותיו, מבלי למצוא לו הסברים, הטוב הוא טוב ואיננו חוששים לחסות בדלת אמותיו, ליטול אותו אל קרבנו, לנכס אותו, להתנאות בו, אשרינו טובים אנחנו.

אולי אם כן כך גם עלינו להתייחס לרוע, והמפגש עם שניהם תלוי רק בסיבוב הרולטה.

אבל עוד בטרם נסובב את הגלגל. מה היא אבן הבוחן לטוב או לרוע? פעם היו נוהגים לומר לנו שכל מה שמקדש את החיים טוב הוא, משמע קיום החיים הוא אבן הבוחן לטוב ולרוע.  אבל הרי גם הרוע חפץ חיים הוא, תאמרו חפץ חיים הוא רק לעצמו על חשבון האחרים, ניחא, אבל לפחות כלפי עצמו על פי מדד החיים – טוב הוא.

יש להמשיך לחשוב.