האם העתיד יכול לקבוע את ההווה? גם פיסיקאים וגם פילוסופים של המדע עוסקים רבות בבעיית חץ הזמן, והקושי שלנו להבין את השפעת העתיד על ההווה נובע מהיותנו יצורים החיים בתוך חץ הזמן. אבל נניח לרגע, כפי שגורס היו פרייס*, שהיינו יכולים להשקיף על העולם מנקודה ארכימדית מחוץ לזמן, אז היה מתברר לנו שהעבר והעתיד סימטריים לחלוטין ביחס להווה , אירוע פיזיקאלי יכול להיות מושפע לא רק מאירועים שהתרחשו בעבר אלא מאלה שיתרחשו בעתיד, כלומר קיימת בטבע מעין סיבתיות לאחור.

בכל מה שקשור להתנהגות האנושית המחוללת אירועים מסוימים בהווה, אין צורך לגייס את מדעי טבע, כדי להוכיח את השפעתו של העתיד על ההווה. קשה לנו לעצב את ההווה לאור העתיד, משום שאיננו יודעים אותו. אנחנו מנסים לעצב את ההווה לאור ציפיותינו מן העתיד, אבל ציפיות הן רק בגדר המלצות לעתיד ולא עובדות שיש להן כוח מוחלט להשפיע על ההווה. יש רק אירוע אחד שברור לנו שיתרחש בנקודה מסוימת בעתיד והוא מותנו. ואין שום ספק שרבים מאתנו משנים את המציאות, או פועלים לשינוי ההווה מרגע שהם מפנימים את עובדת מותם הקרוב או הרחוק. כול בני האדם יודעים שהמוות מחכה בעתיד, אבל רובם אינם נושאים בקרבם את נוכחותו עשרים וארבע שעות ביום, ואינם חיים עם ההכרה שחייהם עומדים בפני סיום. אילו היה זה כך, אומרים לי, היה הקיום קשה וכמעט בלתי נסבל. אבל דווקא בגלל ההתעלמות מן העובדה האחת שידועה לנו באשר לעתיד, איננו עושים הרבה כדי לשנות את ההווה. עוד עובדה פרדוכסלית היא שהעתיד מורכב בעצם אך ורק מרגעי עבר, או ליתר דיוק מרצף של סופיות של תהליכים שהם סופיים בכל רגע, בכל שנייה, או בכל חלקיק ידוע לנו של הזמן. ר"ל – המוות וההתחדשות הם סימטריים לגמרי ביחס להווה, אלה הם תהליכים בו זמניים שההגיון שלנו אינו מניח לנו לחזות בהם מחוץ לחץ הזמן. אפשר היה להציג זאת אחרת ולומר שההווה ברמת הקוואנטים המצויים ביסוד המולקולות היוצרות את התא האנושי, הוא מקשה אחת של עתיד ועבר, ונשאלת השאלה למה אנחנו מסרבים להכיר בעובדה שהכול הוא תמיד כאן ועכשיו?  מבחינה פילוסופית אי אפשר לדבר על הקיום כעל התפתחות, האבולוציה, עם כל יופייה,  משקפת אך ורק דבר אחד-את היהירות האנושית, את התירוץ להיותנו, אבל לא את מהות קיומנו, ובודאי שלא את הסיבה לקיומנו, סיבה שהיא מחוץ לכל תפיסה אפשרית שלנו, אפילו מחוץ לתפיסת האלוהים שלנו, משום שאלוהים עשה את האדם בצלמו או להפך, אבל שניהם קיימים מעבר לצידוקים שהם נותנים אחד לשני.

אולי איננו רוצים לחיות מחוץ לחץ הזמן משום שבאופן פרדוקסאלי, אשליית החיים בתוך רצף הזמן מבטיחה מנוחה פורתא. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו כל הזמן היינו חיים במקביל את כל האסונות, כל השואות, אילו היינו חשים שבעצם, ממש ברגע זה, אנחנו חלק מן המפץ הגדול שאף פעם לא נגמר, שלא היה אירוע בעבר ולא יהיה לו סוף בעתיד, אלא הקיום הוא  אירוע ללא רצף זמן, שבו היקום אינו מתפשט או מתכווץ, אלא הכול הוא הוויה אחת שאי אפשר לתאר אותה אפילו כבו-זמנית משום שהזמן הולך אחורנית כשם שהוא מתקדם, והמונחים קדימה או אחורה – הם סובייקטיביים לחלוטין מהיותנו יצורים שאינם יכולים לחוות, להבין, ולהסביר את קיומנו מחוץ לחץ הזמן…

*חץ הזמן ונקודת ארכימדס‏/יו פרייס