המילים.

השפה העברית היא "שפה קושרת" – היא שפה שבה צומחות המילים משורשיהן ומשתרגות לרשת הקושרת בין "אדם" ל"אדמה" ל"דם" "אדום". הנה ארבע מילים שהקשרן ממצה את מהות החיים – כמובן שאין זה פוליטיקלי קורקט לייחד את העם היהודי מכל העמים, להעניק לו מעמד של עם סגולה, אבל כשאתה בוחן את שפתו, אתה מבין את שרידותו, את כישרונותיו המיוחדים, ואת טענותיהם של הגויים המתקנאים ביכולתו של היהודי ליצור ולנצל דפוסי מחשבה. השפה עושה בשבילנו את העבודה. היא מקצרת עבורנו דרכים. אנחנו מתרגלים לדלג על השלב שבו עלינו לצרף מילה למילה כדי ליצור משמעות. המשמעות נוצרת מאליה עם הטמעת ההקשרים בעת לימוד המילים המתחיל ברחם. הקשר בין "אדם" ל"אדמה" ל"דמם" ה"אדום" של יורדי "דומה", טבוע בדמנו.

כשאנחנו מדברים עברית אנחנו לא רק מדלגים על שלב הצירופים, אנחנו מדברים וחושבים בצורה מערכתית,קונספטואלית. מקומם של הכוכבים בפלנטות החשיבה, נעשה מובן מאליו, ראייתנו היא ראיה יקומית, לא ראיה קיומית. אין לנו בעיה לראות את היער, ריבוי העצים אינו מהווה מכשול. ענפיהם משתרגים ל"מהות" מרגע היוולדנו. דוברי אנגלית צריכים להתמודד עם כל מילה מן המילים ,human ,earth, blood ,red  בנפרד, לעמול על הצירוף. {זאת הסיבה לכך שהאנגלית תמיד מאריכה במקום שהעברית מקצרת) העברית מגישה לנו את המשמעות, את אחדות העולם, את התמונה הכוללת על מגש של כסף. אנחנו מקבלים את הנקודה הארכימדית המתבקשת להבנת העולם מחוץ לעולם. בעודנו יונקים מ"שדי" אמותינו אנחנו יודעים שה"שד" (ש' קמוצה)  הוא ה"שדה" (ד' סגולה) עליו אנחנו צומחים, ואת ה"שדה" יש ל"שדד" כדי לטייבו, (ויש גם מי ש"ישדוד" אותו בהיותו מקור חייו של האדם, ערש בריאתו ועריסת מותו.) העברית איננה אך ורק שפה לצורך תקשורת, או דשן לצמיחה אישית וחברתית. היא מרקם עולמנו-שפת חיים.

לא פלא שכל חכמי תורת הנסתר פנו אל העברית בניסיונם לחדור אל הפרד"ס של הקיום, ומה שהיה פעם נחלתם של מתי מעט יודעי ח"ן, הופך להיות (לטוב ולרע) עיסוקם של רבים – הקבלה. אבל אנחנו, הקטנים במשרתי השפה,  נשאר בצד הנגלה, שרק דרכו אנחנו יכולים להגיע לנסתר ובנסתר אין לנו רשות לדון בפרהסיה והשאלה הרובצת לפתחנו היא: מה אנחנו עושים עם שפת חיים זו שנתנה לנו?