איך הופך ציבור אנשים המבקש לעצמו הגדרה עצמית, שטח מחיה, קיום בכבוד ושמירה על צלם אנוש בתוך שטח המחיה הזה, למדינה אטומת לב ודורסנית?

זה איננו רק סיפורה של מדינת ישראל, זהו תהליך שאין סוציולוג, פסיכולוג או מומחה למדעי המדינה, שניסה לתת עליו את הדעת ומצא לו הסבר.

רוב המדינות הליברליות ואחר כך הדמוקרטיות, שנוצרו מאז אביב העמים, קמו מתוך תנאים של מצוקה וניסו להבטיח לעצמן תנאים של חיבה. ארה"ב במלחמת השחרור הקצרה שלה עם אנגליה, מדינות באמריקה הלטינית, וכמובן עשרות מדינות באסיה ובאפריקה. שום מקרה לא היה דומה למשנהו אבל דומה היה שכאילו בכל מקרה, בקשה קבוצת אנשים לשפר את תנאי חייה מתוך אידיאולוגיה חיובית א) משום שברוב המקרים קמו המדינות האלו מתוך התנגדות לשלטון כובש או עריץ וב) משום שאיננו יכולים לתאר לעצמנו רצון אוטנטי לדמוקרטיה המבקש להרע למיעוט כלשהו.

ואעפ"כ נראה כאילו אפילו המדינות הנושאות את דגל הדמוקרטיה, אינן יכולות להתחמק מן התהליך ההופך את המדינה לגוף דורסני ומשעבד.

לכאורה פרדוכס – המדינה הדמוקרטית מוקמת על ידי  פרטים המבקשים קודם כל להבטיח את החופש האישי שלהם על ידי הקמת גוף שיוכל להתמודד עם סכנות חיצוניות המאיימות על החופש הזה. בד בבד, בהיותם מודעים למחיר החופש הם מסכימים להכיר בחופש של כל פרט בתוך החברה עצמה, כך שביום פקודה למדינה כולה, יסכים כל פרט לקרבנות הנדרשים כדי לשמור על החופש שלו עצמו. כך כלפי חוץ.

כלפי פנים צריך כל אחד מן הפרטים להיות מעוניין לשמור על גבולות החופש שלו כשהנוסחה היחידה המבטיחה את החופש הזה הוגדרה זה מכבר, אני חפשי כל זמן שאיני פוגע בחופש של הזולת.

ההגדרה האחרונה נושאת בחובה דקויות שלא חוקים, לא בתי משפט, לא מורי הלכה בני כל דת שהיא מסוגלים לתת להן ביטוי. אלה הם הגבולות הדקים שכל אחד ואחד מן הפרטים נושא בחובו, זהו המבצר האחרון של חופש הפרט שבו היחיד עושה את חשבון האמונה והמחיר. גם אם נרצה לא נוכל לשפוט אותו ועל כן אין לנו ברירה אלא לעצב חוקים (נאורים ככל האפשר) על מנת להמשיך להתקיים ברמת המעשה. אין לנו שליטה על הרוח.

ובכל זאת מרגע שמתחילה המדינה לתפקד, מה שקורה בפועל הוא שהגוף האמורפי הזה שהגדרתו מופשטת (מדינה אינה חלקת האדמה עליה יושב עם, הערים, הכפרים ו"התשתיות הלאומיות" אלא אידיאה – סך כל התקוות של קבוצה כלשהי שיש להן ביטוי פיזי שנולד בהסכמת הפרטים,) הגוף הזה הופך להיות דורסני וכוחו המשתק הולך ומתעצם עד שהוא עוכר כל חלקה טובה בחיי האנשים שקיוו לו,  עוכר את שלוותם וראו זה פלא, אין פוצה פה ומצפצף,

מדוע? האם משום שרוב האנשים מעדיפים לחיות בתחושה של לי זה לא יקרה? האם משום שקל לרצות (ר' קמוצה) את הריבון האמיתי, קריא העם, ב"לחם ושעשועים"?  האם משום שהכלל תמיד כבד יותר, איטי יותר, טיפש יותר מאשר חלקיו? או האם מעבר לזה, הדמוקרטיה מתגלה כשיטת שלטון המאפשרת לחזקים, לזריזים למהירים לשלוט, כביכול "בדין" בחלשים, באיטיים יותר, בפתאים? נראה כאילו שלטון דמוקרטי ניתן למניפולציה יותר מכל שלטון אחר, אוליגרכי אוטוקרטי, דיקטטורי.

באופן מעשי, מה שקורה הוא שציבור שהוא תמיד מעורב בעל כורחו בעת מלחמה או משבר, או בעת מאבק על הדמוקרטיה, הופך להיות אדיש אם לא כבד לב, עייף אם לא מסתייג, אטום אם לא מרושע, כלפי האחר בזמן של "נורמליזציה".

האם זאת הסיבה ששישים אחוז מתושביה של הדמוקרטיה הגדולה בעולם אינם טורחים להגיע לקלפי?

ללא ספק הדברים טמונים באופיו של הטבע האנושי. אבל המאמץ להשתפר, פירושו להתעלות על הטבע האנושי. "לפתח חטאת רובץ" זה הטבע האנושי, "ואתה תימשל בו"… זו ההתעלות.

אנחנו מייסדים את הדמוקרטיה, אנחנו נשבעים במוסדותיה, אבל מיד מתחילים מנגנונים אלה לרדוף אותנו, המדינה הדמוקרטית צריכה לכסף והיא עושקת את אזרחיה על ידי הטלת מיסים ששום רודן לא היה מעז להטילם. הם מפרישים לה מעשר על פי חוק דרקוני כדי להבטיח כביכול את עתידם, אבל התמורה שהם מקבלים עבור ההשקעה שלהם היא לעג לרש (ביטוח לאומי) הם מקימים גופי אכיפת חוק, אבל הגופים האלה שוכחים מהר מאד את החוק וזוכרים רק את האכיפה. הם מקימים אספה מכוננת, פרלמנט של אנשים חופשיים שיקבל החלטות מתוך חופש, לא עובר זמן והאזרחים מוצאים עצמם מול קבוצת אנשים אשר ניתנת לקניה ומכירה, אנשים העוסקים בחישובים סקטוריאליים, ערלי לב ומצפון.

המתבונן מבחוץ אינו יכול שלא לתהות איך הפכה האידיאה הזאת של המדינה הדמוקרטית לגוף דורסני ומשעבד ומעל הכל מתוחכם מאד, כי הנה – "המדינה היא אני" אומר לעצמו כל אזרח, אבל מיד הוא מוסיף "לא יתכן שאני הוא המדינה הזאת"

וזהו הפרדוכס המשתק מספר אחד.

הדמוקרטיה היא האם המאמצת של התורה הדרוויניסטית. החזקים שורדים. במקום שהתחרות היא פתוחה, והשוויון על קו ההתחלה הוא נחלת הכל אין שום ספק שעל קו הסיום יוותרו רק החזקים, הכשירים ביותר. ומה שרואים מנקודת הסיום מקצה הפירמידה, לא רואים ממרגלותיה. הכשירים ביותר מי הם? דווקא אלה שלמדו את דרכיה הנפתלות של הדמוקרטיה, דווקא אלה שהבינו שמערכות של בלמים וזכויות הן המורכבות ביותר, הם אלה שיוכלו לנצל את הדמוקרטיה לחיזוק מעמדם האישי על חשבון המאמינים.

שלטון דיקטטורי הוא פשוט. הוא מבוסס על מאוויים, לפעמים אפילו השקפת עולם, רצונות, ההופכים לצווים וחוקים שהם פרי רצונו של אדם אחד. האם יש דיקטטורה צודקת? אף פעם לא, האם יכולה להיות דיקטטורה שפויה – לפעמים. כי שפיותה של הדיקטטורה תלויה במידה רבה באידיאולוגיה שהולידה אותה. הדיקטטורה הנאצית הייתה מטורפת כי האידיאולוגיה הנאצית הייתה בלתי שפויה. הדיקטטורה של קאסטרו היא שפויה, כי האידיאולוגיה שעמדה בבסיסה הייתה שפויה, אם כי לא תמיד חכמה, ולא תמיד רואה למרחוק. אבל זוהי אחת הדרכים להסביר את נכונותם של אנשים רבים בדמוקרטיה מסתאבת, ללכת אחר מנהיג. מנהיג הוא ברור, הוא שקוף, אתה יכול תמיד לנקוט כלפיו עמדה. הדמוקרטיה היא אמורפית, היא מבלבלת, היא סבוכה, היא מלאת סתירות, נפש האדם מבקשת תמיד את האופק הבהיר, את הקו הישר המוביל מנקודה א' לב'.

ושוב אנחנו עומדים בפני עובדה פשוטה. שום שיטה שלטונית אין בה כדי לתת מענה מוחלט למורכבות נפש האדם. ואז אנחנו מרגיעים את עצמנו, אם כך – הדמוקרטיה היא הרע במיעוטו. משום שהיא לפחות אינה משפילה אותנו בגלוי, אינה מצהירה על נטילת זכויותינו (אלא סתם רומסת אותן בעזרת מנגנונים ביורוקרטיים קפקאיים) היא כופה עלינו את הדין, דין צדק או דין רשע במצוות הכלל – ואז צרת רבים חצי נחמה, ומוטב חצי מאשר כלום לא.

ובהעדר שיטת שלטון אידיאלית חוזר הכל אל האנשים עצמם. אל אלה שמשתמשים בדמוקרטיה ככלי לרווחתם האישית, לאגירת כוח, לאגירת ממון, המשענת האחרונה ביום דין וחשבון (לעצמם או לדמוקרטיה כולה) ואל אלה שהגבולות מצויים בלבם פנימה, שהדמוקרטיה מאפשרת להם לבדוק את הגבולות האלה יום יום, שעה שעה. לא מתוך קיבעון אידיאולוגי, אלא מתוך בדיקת החיים עצמם. משום יכולתם למוד את דופק החיים, משום הצו המוסרי שהחיים והמציאות הם מבחנו, ולא אלוהים ואלילים על האדמה או בשמיים.