אנטיגונה.

את "אנטיגונה" ביימתי שלוש פעמים, בכל פעם מצאתי במחזה פנים חדשות, מודרניות. אלה הדברים שאמרתי לשחקנים עם התחלת החזרות על הגרסה השלישית.

אני מוכרח להודות שעד כה הענקתי ל"אנטיגונה" את הציון חמש בסולם סופוקלס, סולם שראשיתו ב,אוידיפוס המלך" המשכו ב"פילוקטטס" "אלקטרה" "אייקס", ו…"אנטיגונה". מודה ועוזב ירוחם

וינוחם, בייחוד כשהדירוגים למיניהם הם עניין לחידוני טריוויה, ולא לאוהבי תיאטרון אמיתיים. מן הסתם

לא התאהבתי ב"אנטיגונה" ממבט ראשון משום שהכרותינו הייתה הפוכה, קודם כל גרסתו של ז'אן אנואי, ורק לאחר מכן סופוקלס, ועד היום ישנה אנטיגונה ש"מביאה לי את הסעיף" זאת שמשחקים אותה סטייל הסטואיקנים של רומא, האישה שנוטלת לעצמה את זכות הקרבן בשלוות נפש כזאת שרק בריטניה של המלכה ויקטוריה או להבדיל קוראי הרומאן הרומנטי היו רוצים להאמין בה. במאים ניסו לשכנע אותנו שבעורקיה זורם דם כחול והלבישו אותה בבגדים שחורים (או לבנים) עם פס זהב, כדי שנאמין בתומתה

וצדקתה, ונשכח שדמה הכחול כביכול היה דמו הסוער של אוידיפוס, שהיה אדום כיצריו ושחור כגורלו…

אפילו במאים שבעורקיהם בערה בכל זאת האש שהצית פרומתיאוס באסיה הקטנה, העזו להציג אותה כקרבן נוצרי ולהחליף את קרבנות הבככאי עם קרבנו של פרנציסקוס מאסיזי, למגינת ליבם של כל האולימפיים ואני בתוכם.

אבל למי איכפת איך דפקו את המחזה הזה עד כה, והציגו את תבי כאילו  היא לפחות אתונה של פריקלס שזורה בפסליו של פידיאס, ועטורה בכתרי הפרתנון  ושאר ירקות.

הדרך היחידה להתייחס לטרגדיה היוונית היא להבין שהיא דמוקרטית לפחות כמו שייקספיר (שחי בתוך מונרכיה) ובוודאי כמו התנ"ך, בו מרשה לעצמו דויד המלך (לאחר שקרא את "המלט" ו"ליר", לפזז לפני ארון אלוהים על אף מחאותיה של מיכל בת שאול, שגדלה על ברכי "לאישה".

אם כך מתייחסים למחזה, אפשר לה לטרגדיה להתרחש ב"תבי" הדומה יותר לרמאללה או ליריחו, (או לתבי כפי שמצלם אותה פאזוליני) או בירושלים העתיקה עם תום המאה התשע-עשרה, או טוב יותר בזיכרון יעקב, שם נטלה על עצמה עלמה אחרת קרבן יחיד-"ואם עמי נבזה, לו יהי!" (מתוך מכתב ההתאבדות של שרה אהרונסון) "תמיד הייתי נכרייה לבני עמי…" (נאומה האחרון שלאנטיגונה לפני לכתה לכלא הסלע.)

זיכרון יעקב או תבי-מקום משכנם של מושלים קטנים שלא ידעו איך לגדול עם השתנות הנסיבות.

קריאון ואוידיפוס כמו שמיר ובגין. האחרון מנהיג טבעי שנשא בקרבו את הקללה, ושמיר- גמד שאינו יודע אפילו לשאול ועל כן הקללה או הברכה רחוקות ממנו כמרחק מזרח ומערב.

אבל אנטיגונה קרובה לנו מכולם. לא בעבור הסנטימנט, אבל בגלל האופי. לפני מספר ימים התפרסמה בעיתון תמונתה של מתאבדת שיעית, שהודיעה שהיא מוכנה לצאת למשימת התאבדות שנייה אחרי שבדרך נס ניצלה מן הראשונה. זאת היא "אנטיגונה", ולילה חאלד, ואולריקה מכנופית באדר מינהוף אף הן אנטיגונות.  

מה המשותף לשלושתן? בנות לבתים טובים, חשיבה עצמאית. סקס? ללילה חאלד ואולריקה לא הרבה, לאנטיגונה אפילו לא זיון אחד. כולן נשים שזורבה היווני היה מלקה אותן בשוט, ושוייק היה בורח מהן כמו ממגיפה. כשאנטיגונה אומרת "חלקי באהבה לא באיבה" ומאיצה בקריאון להאיץ בתלייניה, אני מתחיל לחשוב שקריאון קרא את פרויד שלו, כשהחליט בסופו של דבר לא להיענות למשאלת המוות של אנטיגונה.

ה"אהבה" הזאת שעליה מדברת אנטיגונה, מפחידה אותי כמעט כמו שהיא מפחידה אותה  רק בהבדל קטן-אני פוחד מאוהבי המוות, אנטיגונה פוחדת שהאהבה תפקיע אותה מזרועות הבדידות שהיא תנאי ראשון לקרבן ולמוות.

השחקנית המשחקת את אנטיגונה צריכה לשחק נערה הפוחדת מכל אקט של קרבה ואהבה שיפסיק את הסחרור המתוק של מחול המוות אותו החלה לחולל עם מותו של פולינקס, ושאת צעדיו הראשונים למדה אצל  אביה אוידיפוס בלכתה עמו בארץ תלאובות. (ראה "אוידיפוס בקולונוס")

אנטיגונה אוהבת את איסמינה אחותה, אבל משימתה היא לא לעורר את אהבתה כדי לא למעוד בדרך להגשמת הקורבן (שרה אהרונסון שולחת את אחותה לארה"ב, כדי שלא יהיה לה חלק בקרבן)

אנטיגונה אפילו לא שונאת את קריאון יותר ממה שהיא אוהבת את המוות. זה אינו ניתוח פרוידיאני. (יש השוכחים שאוידיפוס היה קיים הרבה לפני התסביך שלו) אנטיגונה ודאי הייתה שמחה עם ליר-"האדם מתחיל את מותו עם רגע לידתו", (היא ללא ספק העניקה להמלט את המונולוג המפורסם "מהו האדם…") היא נושאת את פילוסופית החידלון, כמו בתהילים-"אנוש כחציר ימיו". עם פילוסופיה כזאת אפשר להיות צדיק, אבל קל יותר ומתבקש להיות שיעי. ורק לרגע אחד, כדי להוכיח לעולם שלבמאי ההצגה ולשחקניו, יש גם אמונה בחיים, אנחנו מניחים לאנטיגונה לפחד מן המוות כדרך רוב בני התמותה. היא תיפול על הארץ, תתפלש בעפר, תתפתל כחיה. לפחוד מן המוות זה מכובד, זה דמוקרטי, זה יווני, מה שמותר לדויד המלך שפחד מן הקור-"אור השמש ככפור על בשרי"* וזימן לעצמו את אבישג, מה שהיה מותר לליר שירא את השיגעון ככולנו, מה שהיה מותר לבגין שהפך לדמוקרט כשהחל להתפורר בגלל המוות המשתולל בלבנון…המלחמה והמחלה…ובעיקר מה שהופך את המלט ל"כל אדם" (ולמי איכפת אם הוא נסיך דנמרק) משחקו האובססיבי עם המוות, הפחדים מפניו…המלט צריך לנקום את דם אביו כמו אורסטס, ומתכחש לאהבה כמו אנטיגונה כדי שאהבתו לא תטהו מדרך הטרגדיה.

השחקנית המשחקת את אנטיגונה היא נערה צעירה מאד. (מתאבדת שיעית יש לעצב מגיל צעיר) שבע עשרה? פחות? והיא מגלה לפתע שהיא נערה שלא תדע גבר, אפילו לא צל צילו של זיון, לא נשיקה לחצי נחמה.

כל מיני חטטנים אקדמאיים מנסים לספר לנו שהמונולוג האחרון בו אנטיגונה כמעט חוזרת בה מן המעשה הוא תוספת מאוחרת, אינו שייך, עומד בסטירה ל…השד יודע למה? הם רק שוכחים רק שסופוקלס הא קודם כל איש תיאטרון וככזה הוא דמוקרט אמיתי…

לשחקנית המהלכת בין הצללים של אנטיגונה המונולוג האחרון הוא כאוויר לנשימה, פתאום מקבלת הדמות עומק נדיר, פתאום נראה שאפילו המניאקית השיעית , הפאנאטית מכולן, יכולה להיות אנושית, עשויה להתחרט. – להתחרט זה דמוקרטי: אנטיגונה – קצת מאוחר מדי – בכל זאת אישה.

משימות לשחקנית המשחקת את אנטיגונה – לישון עם אקדח טעון במשך עשרה ימים, לא לשכב עם גבר במשך אותם עשרת הימים, להפוך את האקדח למאהב, לדבר על הכול עם הכול ולדעת הכול יותר טוב מכולם. כל הקדושות המעונות מז'אן דארק ועד חנה סנש היו נואמות מופלאות. הרטוריקה והפיוט ("אשרי הגפרור") הם הנשק היחידי והאחרון שבידי הקורבן.  

התשובה הפשוטה לשאלה החוזרת ונשאלת מפי פרשנים היא מדוע קוראים למחזה אנטיגונה ולא קריאון? נעוצה בטבע האנושי – הנצח זוכר את הקדושים. אבל מי שחשוב לנו להבנת החיים הוא קריאון. א. משום שהוא ממשיך לחיות אפילו אחרי שהוא "לכלכך" לאורך כל הדרך, ב-משום שכולנו חמורים כמותו ומאמינים לעצמנו כשאנחנו משקרים לעצמנו, ואז כולם יכולים להוליך אותנו באף. דוגמא? "טוב למות בעד ארצנו…"  תמיד? בכל מחיר?

האיש הזה שכולם טוענים שהוא דספוט פאשיסטי ואכזר, מגלה לקראת הסוף שהוא הקוסם מארץ עוץ, עכבר ששאג, במחזה "אוידיפוס המלך" הוא מבסוט שאין הוא צריך לשלוט, עכשיו, כשהמלוכה התגלגלה לפתחו, הוא בפאניקה-מה עושים עם זה? איך?

הרי זה חסר טעם להציג אותו כעוד שליט חסר מצפון. קריאון מוכיח לכולנו שהדמוקרטיה טובה קצת יותר, שהספק בטוח יותר. אם אנחנו מבינים שהוא האיש לא נכון בזמן ובמקום הלוא נכון, אנחנו מבינים שזעקתו "המדינה היא חיינו", מקורה בפחד, בחוסר אונים, ביראתו את הכאוס, את האנרכיה. מנהיג אמיתי יודע שיש לכאוס מקום במסכת חייהם של אנשים ועם. הוא יודע את אשר מנסה בנו של קריאון להסביר לו-"אילן השח לזרם, מציל את קטון עליו", הכאוס איננו נצחי, יש להניח לו לשרות ולחלוף.

לכן השחקן המשחק את קריאון אינו צריך לראותו כ"סנדק האמיתי", כמנהיג הטבעי של המאפיה, שהרי הוא האיש שלעולם לא יוכל להיכנס לנעלי אוידיפוס. אוידיפוס הוא מנהיג מבטן, כשאין מפנים לו את הדרך הוא הורג, (אפילו שהוא טוען להגנה עצמית, בעניין זה ראו סרטו של פזוליני-אוידיפוס הורג בכוונה, כי בידיו הכוח להרוג, ויותר, משום שהוא מרשה לטירוף להשתלט עליו, לרגע…) אוידיפוס מחסל את הספינקס בהבל פה, לוקח את יוקסטה אל יצועו, ואין לי ספק שאם היה קורה אותו מקרה פולינקס ואיטאוקלס, היה קובר את שניהם בטקס ממלכתי בכיכר מלכי ישראל.

מלכים אמיתיים נוהגים כך. דויד המלך, שולף מן המותן והורג את השליח שמודיע לו על מות אויבו. הוא מתאבל עליו ברוב עם, הוא קובר את שאול ובניו ברוב טקס ומקונן עליהם כעל שארי בשר. דויד מלך ישראל חי וקיים על אף חטאיו כביכול, כי מנהיג היודע את אשר מגיע לו, יודע על פי רוב מה מגיע לאחרים. זו אינה פופוליטיקה, זהו אינסטינקט בסיסי. שאול המלך לעומתו? מלך בעל כורחו, כקריאון, מצווה לא לקבור את בני רצפה בת איה מול חומות יבש גלעד, ואלוהים משלח בארץ רעב, בצורת, ומגיפה.

הטרגדיה במחזה נובעת לא מן הקונפליקט בין חוק הלב לחוק המדינה…הטרגדיה באנטיגונה היא מודרנית כמו מלחמת לבנון, או כמו שעלולה רחמנא ליצלן להיות המלחמה הבאה בין היהודים לערבים. מלחמת גוג ומגוג. זאת תתרחש בין שני עמים שהפחד שלהם מן החיים ומן הפשרה, גדול יותר מפחדם את המוות שהוא אבסולוטי ומוחלט.

כל עריצות חוששת מן הפשרה, עריצות דתית, גזעית, חומינית, שיעית, כהניסטית, איזו פאניקה "מה יהא? הלוא נטמע בקרבם."

וראו איזה אבסורד-כבר עכשיו אנחנו מעדיפים מוסיקה מאגן הים התיכון, משחקים שש-בש, המאכלים הלאומיים הם מאכלים מזרחיים, חיים 'מנייאנה', 90% מאתנו צופים בסרטים ערביים בטלויזיה, 10% ב"מלך ליר", אבל אסור להיטמע, אסור להתפשר, אסור להרפות.- "טוב למות בעד?… בעד מה? שאלו את שוייק מה הוא חושב על המתעקשים, שאלו את היוונים שהגיעו לתסליה והתיישבו בקרב עמי הארץ מבלי לזכור את אשר עשה להם העמלק, ואימצו לעצמם אלוהים נוספים, מנהגים חדשים, שאלו אותם איך נולדו חיים מופלאים מן הפשרה, בין האלים השיעים לבין אלי האולימפוס, איך נולדה הדמוקרטיה מן ההסתגלות, מן הויתור.

הטרגדיה באנטיגונה נעוצה במפגש בין שני אנשים שויתרו על הקיום, משום שהם ויתרו על הפשרה והקיום יודע פשרות. אפשר לכתוב על קריאון ארוכות. קריאון הוא סנדלי דנוור של הקיום, הוא השופט המטורף שפוסק לך עשרת אלפים שקל קנס כשאתה שוכח לרשום בפנקס התקבולים והתשלומים שלך שקבלת עשרה שקלים תמורת חבילת מסטיק בזוקה. אבל הוא יותר מזה-הוא פוחד מן הכוח ועל כן משתמש בו שלא כהלכה. ועוד "רק המשמעת תצילנו מחרפה" אומר קריאון ושומט מתחת רגליו כל הדום שיתמוך בו בעולם קפקאי שהאולימפיים מנהלים כאילו היה קזינו ביריחו-עולם מודרני לחלוטין. אוידיפוס היה המהמר הנצחי, על אם הדרכים הימר לראשונה ונטל את אחת מארבע הדרכים שהוליכה אותו לתבי. קריאון אינו מעז אפילו להודות שהקוביות קיימות.

קריאון יסתובב על במתנו חנוט בחליפה, חמוש במשקפיים כהות, הוא ילחם בשצף קצף על "צדקת" שגיאותיו, אבל בליבו פנימה יקנן הספק, וככל שיגדל הספק גם יגבר קיצפו, עד שהצונאמי אותו שילח אל החוף יגרור אותו למצולות בהיאספו חזרה אל הים.

קריאון הוא האיש המגיע לשדה מוקשים ומסרב להודות שסביבו מתנהלת מלחמה. הוא מבקש לנהל את המאפיה מבלי להודות שיש בה רוצחים הפועלים על פי חוזים שנחתמו מקדמת דנא, על ידי "סנדקים" שהפכו לאגדה.

קריאון קרוב הרבה יותר ליוסף ק' מאשר לאוידיפוס. הסיכוי המפחיד של הטרור העולמי לנצח הוא נעוץ בעובדה שאת המלחמה נגדו מנהלים עפ"ר הקריאונים.

השחקן המשחק את קריאון צריך להיות מי שמבקש תמיד לדייק במילתו או מעשיו, אבל כל רעש קטן מקפיץ אותו. משימתו העיקרית היא לסיים את הפעולה, תמיד…ולא להצליח לא בגלל היותו שחקן שאינו יודע לבצע פעולה עד הסוף אלא בגלל היותו קריאון.

אפילו משקפיו הכהות מטרידות אותו. האמונה שמאחרי כל דיקטאטור מסתתר עכבר היא שתעזור לנו בימים קשים.

ואיסמינה? איסמינה אינה ההיפוך הגמור של אנטיגונה, אחרי הכול היא אחותה. היא כמו אמנון רובינשטיין (מרץ) בממשלת הליכוד הלאומית. היא לא שייכת לארגון הורים נגד שתיקה ולא לאימהות בשחור, אבל אם קריאון מסרב להכיר אפילו ברולטה של הקיום, איסמינה מכירה אותה היטב. לא לחינם היא בתו של אוידיפוס. אלא שהיא מחליטה פשוט לא לשחק. צריך כוח לא לשחק. איסמינה אינה אישה חלשה, היא אישה. היא מציאותית, היא זאת שתשרוד אחרי קריאון ואנטיגונה. להיות מציאותי אין פירושו להיות חלש, אלא רק "לא להיות הירואי" בעיני הזעיר בורגנים. אני חושב שאתן לה מחרוזת תפילה. אנטיגונה הייתה יכולה להזדיין עם אפולו, איסמינה יכולה רק להתפלל לשמו. מי שאינו מצפה ליותר מדי מן העולם, אינו יכול לתת יותר מדי. יחד עם זאת, איסמינה מבקשת למות יחד עם אחותה, הבדידות בעולם שאין בו גיבורים מפחידה אותה יותר מכול וצריך הרבה אומץ להודות שהחיים שווים לתחת אם אין לך איזה גיבור או שניים בסביבה. איסמינה הגרופית הנצחית, איזה כיף לחיות במחיצתם של נפוליון, ג'אן דארק, לני ברוס, צ'ה גווארה, ג'ון פ, קנדי, ג'ון לנון…הגרופי הנצחי הוא האוהב האמיתי, בלי פניות, בלי דרישות-אהבה שאינה תלויה בדבר, שלא נדע מצרות, אבל היא הדשן של הקיום האנושי. אם אנטיגונה היא ה"פריקית" שלובשת מה שבא לה, איסמינה לובשת מה שנוח, היא עונדת תכשיט אחד בלבד, שערה אסוף…מחרוזת התפילות תתפרק אולי רק כשהיא תלחם באנטיגונה על "זכותה למות", לא להישאר לבד בעולם ריק מתהילה ואמונה.

אנטיגונה-מעבר לייאוש. איסמינה נואשת. קדושים מעונים יודעים בדיוק לאן הם הולכים, איסמינות נתקפות בהיסטריה כשאין הן יכולות לבחור בין המשיכה המהפנטת של האקט המשחרר לבין ההיגיון האומר: זהירות מתח גבוה. ועל כן "אחותי אל תפני לי עורף" היא זעקת ייאוש אמיתית, ציפורניים, שיער, על הרצפה, כל הדרמה, לא לפחד מן הביקורות של הגמדים-אין משחק חיצוני יש "משחק" ו"לא משחק".

היימון-יותר יפה מיפה, יותר רומנטי מרומנטי, -אלן דילון, ג'ימס דין, ג'ון טרבולטה, וגם חכם. מי שיכול היה להיות מנהיג טבעי, מי שאוהב את אביו וכואב את שגיאותיו, דמות טרגית אמיתית, מי שצריך לשקול אהבה מול אהבה – מי שמקור הטרגדיה שלו היא בפחדים של הסובבים אותו – אנטיגונה-פחד מקיום ללא פסגות, קריאון-מקיום בלב הסערה, איסמינה –פחד מאיבוד האיזון.

ממה פוחד הימון? אולי מן האכזבה. הוא מתאכזב מחולשתה של התבונה, צריך לראותו כמי שגדל בביתו של "הסנדק" אבל קיבל חינוך במיטב האוניברסיטאות. מי שמגלה שההיגיון הסוקרטי מתנפץ אל מול האיד הפרוידיאני.

קריאון והימון-ג'ון קנדי הזקן וג'ון קנדי הצעיר-הספר על משפחת קנדי, קריאת חובה לשחקנים. CCI00068-1

המקהלה. תבי שלנו היא עיר סיציליאנית (פדרה פדרונה, כאוס) שם מבטאים האנשים את רגשותיהם ביריקה, באבן, במועל אגרוף, בנשיקת אצבעות…בשיר, בריקוד. בזיכרון יעקב עקבו התושבים אחר עינוייה של שרה אהרונסון בעיניים מלאות פחד, בלב מלא הערצה וקנאה-היא יכולה אנחנו לא…היא הגיבורה אנחנו הנמושות…ועל כן בפה מלא נאצות וקללות. הם ירקו בפניו של ראובן שווארץ, ירקו בפניה של שרה כשהובילו אותה בחוצות המושבה בפעם האחרונה, ידו בה אבנים-בשר מבשרה, דם מדמה, יהודים…זאת המקהלה באנטיגונה-יודעת את הציווי האלוהי, פוחדת מאדון הארץ, אנשים קטנים חיים את חייו של בעל האחוזה (אלוהים או מלך או הפחה הטורקי) העיקר לשרוד, לצחוק אחרונים…לשיר "מה נפלא הוא האדם" ולחיות את "שלך אנחנו קריאון" וכשהאדון נופל, קצת שמחה לאיד, קצת צער, והעיקר –"ירחק מסף ביתי פורע חוק עז מצח", טפו… טפו… טפו… אנחנו יושבים על הגדר-"לא בעניין".

ראש המקהלה ובת זוגו-זוג יושבי קרנות-עין צופיה-אוזן פקוחה, שותים ומשחקים בקוביה. הקוביות נופלות "איך שבא להן" המשחק האמיתי הוא תמיד אצל האחרים, אבל הקוביות מצביעות על הכיוון. ניצחון? שמחים. שוד ושבר-בוכים. יש הזדמנות מזדיינים ובין לבין לא יזיק ללכת לבית הכנסת או לכנסיה או למקדש אפולו. פעם בשבוע ? טוב. פעמיים? גם טוב. חכמת המקהלה הזאת היא חכמת הכפריים של סנטה מריה (ספר נפלא , סרט רע)  מקהלה כמו האזרחים ב"לילה של סן לורנצו" (האחים טוויאני, סרט חובה לעניין הטרגדיה היוונית)  זוכרים את האישה לצידו של הדון ב"כד השבור?" ("כאוס") זאת היא מנהיגת המקהלה, זוכרים את "רמבטיקו"? כל אחד שם יכול היה להיות ראש המקהלה. מקהלה כזאת שמה זין על הקהל, היא הקהל בעצמו, המשכו של הקהל באולם, נהנית ממה שהיא עצמה עושה, אומרת, שומעת, עושה חיים בשולי הטרגדיה. אילו היו כולם קריאונים, אנטיגונות והימונים, היה העולם יוצא מדעתו, מזל שיש לנו מקהלה כזאת שיודעת לשיר, לשתות, להשתגל, להרכין ראש , להצטער, להסגיר, להתחרט.

שרה אהרונסון שנאה אותם. (היא הייתה אריסטוקרטית) אנטיגונה לא אוהבת אותם – "דברייך כלענה לי". אני לא מת עליהם, אבל הם שמוכרים לי חמוצים בשוק וגבינת חמישה אחוז כשאני רעב. בשביל המקהלה הזאת החיים הם משחק, בו אתה צופה , עד שאתה נגרר לתוכו, וגם אז אינך מוכן להסתבך, ליטול צד…המשימה היא לשלוט בקהל על ידי צירופו למקהלה…

אאורידיצ'ה-איך לשחק תפקיד אם שכולה כשיש לך רק שתים עשרה שורות, אותן את אומרת אחרי שנודע לך על מות בנך?

מה שקורה לאאורידיצ'ה, קורה לה בזמן סיפורו של השליח. זהו תרגיל קלאסי בהקשבה הגורמת לשינוי עמדות. במשך כל המחזה היא נעדרת מן הבמה, איש אינו יודע עליה כלום. האם היא שחורה, בלונדינית, נאורוטית או נורמאלית, איש אינו יודע ולאיש בעצם לא איכפת. בתחילת ההקשבה יודעת אאורידיצ'ה שבנה מת, הרצון לדעת איך הוא מת הוא מיסודות הטרגדיה והטבע האנושי. לאסוננו יש לנו ניסיון עם אלפי הורים שכולים. תשעים אחוז מהם יצאו לבקר במקום בו נפל בנם. ידיעת נסיבות המוות המדויקות היא משום מה חצי נחמה. בשביל אאורודיצ'ה ה"איך" אינו מספק, ה"למה" ודאי שלא. סיפורו של השליח מדגיש את ההחמצה. קריאון שוגה אפילו ברצונו לתקן את מחדליו. הוא הולך קודם כול לקבור את המת ורק לאחר מכן להציל את העומדת על סף המוות. שוב הוא נותן למוות זכות קדימה, הפעם, אפילו שהוא רוצה לתקן את המעוות, הוא מתנהג "קום איל פו" ולא על פי זעקת אינסטינקט הקיום. אנחנו צריכים למצוא את המקום המדויק בסיפורו של השליח בו מחליטה המלכה להתאבד. הרגע שבו היא מגלה שכול הסובבים אותה סוגדים למוות, רואים בו פתרון לכול אתגר שהחיים מציבים בפניהם. קריאון פתח את הפצע, אנטיגונה היא הגנגרנה הפושה בו, היא מזרימה רעל אל כול אברי הגוף. הקללה של אוידיפוס, אינה מחלחלת אך ורק בעורקי המשפחה, כל קשרי המשפחה ארורים, כל קשרי הנישואים, כל הבא במגע עם המשפחה המקוללת נגוע ומועד.

אאורידיקה מתה לא רק מהיותה אשת קריאון שהוא דוד לאוידיפוס, אלא בשל ההכרה שקללת אוידיפוס הנובטת מעפר הנופלים אל מול השער השביעי בתבי, היא טוטאלית, חסרת היגיון, אפילו חכמת הימון אינה יכולה לה.

והחשוב ביותר. הטרגדיה באנטיגונה אינה טרגדיה של בודדים, היא טרגדיה של חברה שאיבדה את דרכה בעקבות המלחמות, הסכסוכים הפנימיים, הדוגמות, הקיצוניות, ההיאחזות העיקשת בעקרונות שאינם ישימים עוד, מי כמונו מכיר את החברה הזאת.

תמונות מתוך הצגות שביימתי.

עלמה יוליה/אוגוסט סטרינדברג/birmingham rep theatre

בית ברנרדה אלבה/פדריקו גרסיה לורקא - royal academy of dramatic art

הרוצח/יוג'יו יונסקו/royal academy of dramatic aer

המשרתות/ז'אן ג'נה/royal academy of dramatic art  CCI00015גבירותי ורבותי לני ברוס

CCI00070-1CCI00071מות אבימלך/פנחס שדה/הקומה השלישית 

למעלה תלבושות להצגה טורנדוט/עיצוב-פפי מרזל רוזנטה יוצא למלחמה/ביאולקורוזנטה/ביאולקו

ג'ונס-חיים ג'רפי הקיסר ג'ונס/יוג'ין או'ניל/הפקות הנסיכה.   קנדיד/וולטיר/הקומה השלישית.