אלקטרה של כל הזמנים/המאמר התפרסם בירחון האופרה.

electra

המיתוס מתקיים מעבר לביטוי המיידי שלו, בין אם הוא סיפור, מחזה או דבר שירה.

"מיתוסים" אומר יאן קוט, מתקיימים ב"זמן היסטורי" ובזמן "על היסטורי" – זמן התרחשותם מחד גיסא, ונצחיותם מעבר לזמן מאיך גיסא.

אבל נצחיותם מעבר לזמן, אינה מותירה אותם כמאובנים בעולם משתנה.

הם מקבלים תמיד מימד חדש ומציבים תמיד מראה לזמן, לראות בה את בבואתו היחסית.

ועל כן תואמים הם כל כך את רוח הדרמה שהיא אפרופו הנסיך מדנמרק מראה לזמן.

סיפורי המיתוס הם מודלים להתנהגות אנושית ועל כן יכולים היו לבוא איסכילוס סופוקלס ואוריפידס, שלושה מחזאים שונים איש מרעהו, לא רק בטכניקת התיאטרון שלהם, אלא גם בתפישת עולמם, ולהציג את אותו סיפור בגרסאות שונות לחלוטין. אחריהם יבואו קלדרון ושקספיר שהשימוש שהם עושים במיתוס לצורך הטרגדיות שלהם, מציב אותם מעבר להגדרה האפלטונית של הטרגדיה. ואחריהם מחזאים בני המאה העשרים, כקוקטו, אוניל, אנואי ואחרים, כל אחד וגרסתו.

המעקב אחרי הגרסאות השונות של המחזאים הללו, הוא חקר ההתנהגות האנושית.

לא רק חקר המיתוסים עצמם מצביע על השינוי הבלתי פוסק בתפישת הקיום האנושי. ניתוח פרשנות המיתוסים עשוי להיות מעניין לא פחות מאשר ניתוח המיתוס עצמו. ניטשה, פרויד, יונג, רוברט גרייבס, הם דוגמאות בולטות וידועות.

הבה נפנה לסיפורה של אלקטרה.

הסיפור על הקללה של בית אטריאוס, שורש הרעות הפוקדות את גיבורי האורסטיה שאלקטרה היא אחת מהם, מופיע לראשונה באודיסיאה של הומר.

אורסטס חוזר לנקום את נקמת אגממנון אביו ונוטל לעצמו את כתר ארגוס. אין לו ספק בצדקת נקמתו, כמו שאין לבעל המיתוס ספק בצדקתו של אורסטס. הסיפור תואם את רוח הזמנים העתיקים, אלקטרה אינה נזכרת שם, אין לאורסטס צורך במי שיחזק את ידיו לעשות את המעשה, מבחינת הומר, אורסטס מחזיר את הסדר האלוהי על כנו.

הופעתה הראשונה של אלקטרה היא מחוץ לדרמה, בפואמות של דלפי, גם שם אין לה חלק אקטיבי במעשה.

איסכילוס, הכותב את האורסטיאה שנים אחדות אחרי קרב מרתון ועלייתה של הדמוקרטיה האתונאית, מעוניין בבעיות המעסיקות את הפוליס החדשה. מאזן הכוח, עובר באתונה אט אט לידי האספה הכללית, ונשמט מידיו של האריאופגוס, מעין בית לורדים ששימש לפני כן גוף פוסק אחרון בכל עניין מענייני המדינה. עכשיו מותירים בידיו האתונאים רק את ענייני המשפט האזרחי, הפרדת הרשויות האתונאית הופכת אותו לרשות שופטת בלבד.

כדי להפיס את דעתם של חסידי האריאופגוס – "שמרנים" ובעלי ממון, מניח איסכילוס לאריאופגוס להיות השופט העליון בעניינו של אורסטס, רוצח אמו ומאהבה, אבל כופה על האריאופגוס את תבונתה של אתונה.

חשיבותה של הדרמה האנושית באורסטיאה ובדמותה של אלקטרה היא בהשלכות שיש לה על הסדר החברתי, על ישוב הסתירה שבין המוסר העתיק, האפל של אלי האדמה, המייצגים את צאצאיה הוותיקים של הלס, לבין כובשיה המביאים עמם את אלי האולימפוס.

באורסטיאה של איסכילוס אלקטרה אינה צריכה להתאמץ יותר מדי כדי לשכנע את אחיה להרוג את רוצחי אביהם. היא מסתלקת מזירת ההתרחשות בטרם רצח אימא ומאהבה, ואינה מופיעה יותר עד סוף המחזה.

אלקטרה אינה מופיעה כלל בחלקה השלישי של הטרילוגיה, לדרמה של איסכילוס אין שום עניין בגורלה האישי.

אצל סופוקלס משתנה נקודת הכובד. מקומה של אלקטרה בסיפור על גורל צאצאיו של אטריאוס נעשה מרכזי וחשוב. סופוקלס מתפנה לעסוק בבעיות מוסריות. אוידיפוס הוא הגיבור הראשון המייצג את השינוי - בדיקת מצבו של האדם בעולם שהסדר השולט בו הוא מעבר לשליטת האדם. למעלה מזה, סופוקלס כבר מכיר בעובדה שהסדר האלוהי הוא כפוי, אבל גם הסדר הטבעי אינו מהווה תשובה לתחושת הרולטה הדבקה בקיום האנושי. ללא קשר למוסר, אומר סופוקלס, אין מעשה שאין לו תשובה, אין רוצח שלא נענש אפילו רצח בשוגג, בלא יודעין, כמו הרצח של לאיוס בידי אוידיפוס.

סופוקלס גם הוא עוסק בצדקתו של מעשה התגמול, אבל גיבוריו מרחיקים לכת ובודקים את יכולתם להתקיים בעולם שהמכניזם שלו הוא שרירותי. אורסטס שלו כבר מתלבט בבעיה מוסרית, לרצוח את אמו או לא, ועל כן תפקידה של אלקטרה נעשה חשוב הרבה יותר, היא צריכה לא רק לשכנע, אלא לשמש כוח מניע בהריגתם של אימה ומאהבה.

ועדיין אצל סופוקלס, אורסטס ואימו קליטמנסטרה הם הגיבורים הטרגיים של המחזה, יותר מאשר אלקטרה. בשלבים שונים של חייהם עומדים האם ובנה בפני אותה דילמה, הצדקתו של הגמול, של דין "עין תחת עין". מצבו של אורסטס מבחינת החוק הטבעי ואלוהי הוא קשה יותר. הוא אמור לחסל את אימו, דם מדמו, בעוד קליטמנסטרה הורגת את מי שאין לו קרבת דם עימה כגמול על הריגת בתה, דם מדמה. ההבחנות האלו הן חשובות משום שהן מבטאות את השינוי שעוברת החברה האתונאית כפי שהוא מתבטא ביחסה למיתוס.

כבר אצל סופוקלס אפשר למצוא ניצנים להתייחסות למצבה של האישה לעומת מצבו של הגבר.

חברה מטריארכאלית מיסודה, הופכת בתהליך איטי לחברה פטריארכלית. פולחנים דתיים המקדשים את אלי האדמה, אלות הפריון, אלות המוות ואת מחזורי הצמיחה והחידלון, אופייניים לחברות אגראריות, נדחקים מפני פולחני האלים האולימפיים, אלי השמיים שהכוכבים מסמלים אותם, והם משענם של השבטים הנוודים, רוכבי הסוסים, הלוחמים בכל הדורות. האלים הראשונים נדחקים הצידה מפני פולחנם של האלים האולימפיים, פולחנים של כוח ותחרותיות שאפילו הפסטיבלים של הדרמה אינם שונים מהם – פולחנים של חברה גברית כוחנית.

אבל לנשים עדיין השפעה רבה באתונה. כמו האלות, כוחן שווה ואפילו עולה לפעמים על כוחם של האלים שלא המציאו את החכמה. גם כוחו של האורקול מדלפי המדבר מפי אפולו, אין בו כדי להאפיל על תבונתה של פאלאס אתנה.

וכך הדרמה השייכת לעולמם של הגברים, מעמידה עדיין את הנשים במרכז הדיון המוסרי, דווקא משום אופיו של התהליך  המעמיד יותר ויותר את האדם במרכז, ובודק את הטבע האנושי, שמקורו וביטוי קודם כל בנשים.

עובדה היא שמכל הטרגדיות שנותרו בידינו מימי תפארתה של אתונה, אלו שהשפיעו על כל הדורות עד הזמן המודרני הן דרמות שבמרכזן עומדות נשים. קליטמנסטרה, אלקטרה, אנטיגונה, פדרה, מדיאה. שום קריאון יאסון או אגממנון אינם יכולים להאפיל על נשים אלו-מקור הקיום האנושי שרחמן הוא הר געש הפולט לבה של רגשות ומזעזע את מוסדי הדרמה. הן מחוללות הטרגדיה, אפילו אוידיפוס נקלע לתוכה במקרה, אבל יוקסטה היא הציר במרכבתה.

אצל סופוקלס נוטלת לעצמה קליטמנסטרה לראשונה את הזכות לזעוק על העוול שנעשה לנשיותה-אמהותה.

אצל אאוריפידס אוספת הטרגדיה אל לב ליבה, את אלקטרה שנשיותה ומיניותה המתוסכלת משבשות את דעתה.

אאוריפידס נחשב לאבי המלודרמה. הוא משליך את חוקי הטרגדיה הטהורה מאחרי גוו לטובת בדיקת מצבם הפסיכולוגי של גיבוריו. הגיבורים של אאוריפידס בודקים את גבולות האחריות האישית שלהם ללא קשר לצוו האלוהי. יש לבחירתם פן אקזיסטנציאליסטי מובהק. כשאורסטס מסרב כמעט לרצוח את אימו, משכנעת אותו אלקטרה לעשות זאת ממעמקי תסכולה, הם בוחרים בחירה שלא הייתה מביישת את סארטר. בגלל היותם מודעים לאחריותם על בחירתם, הופך התסכול שלהם לטירוף לשעה, ומציב אותם בשורה אחת עם המלט  ועם טרוריסטיות מודרניות כאולריקה מינהוף ולילה חאלד.

אצל סופוקלס נכנסת אלקטרה יחד עם אורסטס לארמון כדי לסייע לו בשחיטתו של איגסטוס ושם תם המחזה. אצל אאוריפידס, חוזרים השניים לבמה כשידיהם מגואלות בדם ונפשם טרופה כשל מי שהתעורר מסיוט. לא רק אורסטס, אלא גם אלקטרה ניצבת בפני הידיעה שבהרגה את קליטמנסטרה, ביתרה לא רק את גופה של מי שבגדה בה, אלא את הרחם שנתן לה חיים וכך עקרה משורש את ההצדקה לקיומה היא.

כמובלת לטבח היא עוזבת את העיר שהייתה צריכה להיות עיר מלכותה, לחיות חיים חלולים לצד פילאדס, המאצ'ו השותק המלווה את אחיה המתייסר.

אאוריפידס אינו משאיר מאחרי הטרגדיה שלו עולם שחזר לשיווי משקל. מודרני יותר משקספיר הוא אינו מביא שום פורטינברס, להשיב את הסדר על כנו. הוא משאיר דלת פתוחה לטרגדיות חדשות.

עכשיו יכול לבוא הופמנשטל, וברוח הייאוש הוורתריאני, להמית את אלקטרה בסוף העלילה שהוא רוקם עבור האופרה של שטראוס.

אנטיגונה מתאבדת במערה.

אלקטרה מתה על בימת האופרה.

אולריקה מינהוף בכלאה.

והמעגל עוד לא נסגר – המיתוס יחזור באדרת חדשה.

קנדיד /חזרות.

קריאת מחזה-העלמה יוליה/סטרינדברג/brmingham rep קריאת מחזה-העלמה יוליה/סטרינדברג/brmingham rep

החתן השמיני/הקומה השלישית
החתן השמיני/הקומה השלישית
מודעה החתן השמיני
מודעה החתן השמיני