מסינדרלה עד ג'וליה רוברטס.

"בכל עת שמספרים סיפורים יורד הלילה. בכל בית, בכל עונה, בכל עת, סיפורי האגדות גורמים לשמים מכוכבים ולירח לבן לזחול מבין קורות הגג ולרחף מעל אזני השומעים. לפעמים בסוף הסיפור מתמלא החדר באור השחר, ופעמים נותר מאחור רסיס כוכב, או פיסה בלויה של שמים סוערים."*

כך מתארת אבירת סיפורי הנשים, קלאריסה פינקולה אסטס, את השעה הרחומה בה חוזרות האגדות למלוך במשכנות שועים ובמאורות דלים.

כך היה מעולמים, אבל כך לא יהיה לעולם-מעתה ועד עולם יהיה דיסני. נותרו עוד מספר אמהות עקשניות, וגם שנים שלושה אבות הזוכרים את טעמה המתוק של השעה ההיא ומתעקשים לספר לילדיהם סיפור אגדה.

ואז הם פותחים בסינדרלה.

בארמון האגדות הנשכח, ההולך ומתכסה שיחים קוצניים כמו ארמונה של היפהפייה הנמה, יושבת על כס המלכות האחת והיחידה-סינדרלה. כבר אלפיים שנה היא יושבת שם מאז נולדה בסין לשבט יושבי מערות שמסרוה מאם לבת עד שבשנת שמונה מאות חמישים לספירה רשם אותה טואן צ'נג שי מפי אחד ממשרתי המשפחה. לסינדרלה קראו אז יה סין, הסנדקית הקוסמת הייתה דג גדול שהיה חבר לנערה האומללה עד שהחורגת ימ"ש ציוותה להרגו. יה סין החסודה קברה את עצמותיו, והוא חזר מגן העדן של הדגים כדי לעזור לנשמה הטובה להגיע לנשף עד הסוף הטוב. באגדה הסינית הוצאו האם החורגת ובתה הרעה להורג בסקילה, בסין של אותם הימים לא עשו חשבון לאף אחד-עין תחת עין ו"חורגת" תחת דג.

המדורות המשיכו לבעור באש רכה לפתחי המערות, הנשים והגברים המשיכו לשבת בלילות החורף מול האח ובשנת 1865 כבר נספרו למעלה משלוש מאות חמישים גרסאות של סיפור סינדרלה שנדד מהרי הצפון הגבוהים של נורוגיה אל הפמפס הרחוקים של אמריקה.

באירופה היה אביה הרוחני הרוזן האיטלקי ג'ובני בטיסטה באזילה, איש נאפולי ומושל טורונה. כאיש רנסנס מובהק, החליט בין שאר עיסוקיו האמנותיים להתחרות בבוקאצ'יו ולכתוב דקמרון ליפי-נפש, אלף לילה ולילה נפוליטני. עשר זקנות חביבות התכנסו מדי לילה, בין דפי ספרו, לספר סיפורים עד שחר. (אחת מהן ודאי הייתה הסבתא הכי גדולה של קלאריסה פינקולה אסטס.)

על סיפורי איל פנטאמרונה  כך נקרא הספר (חמישים סיפורים בחמישה לילות) לא מאימת (י' סגולה ומ' סגולה) מגפת הדבר, אין בהם כלום מן האווירה הניהיליסטית של הדקמרוניסטים-גברים ונשים המתגרים במוות בסיפורי הזימה שלהם – אכול ושתה כי מחר נמות. עשר הזקנות החכמות מבקשות רק להתרפק על שעת בין ערביים הרגועה ומושל המחוז איש הממסד השבע, מבקש לשמור על הסטטוס קוו הנוח, ולהותיר זיכרון מתוק לדורות הבאים. צ'נרנטולה-סינדרלה, היא רק אחת מחבורה בלתי מזיקה הממלאת את דפי הספר יחד עם היפהפייה הנמה, החתול במגפיים, שבעת העורבים וידידים ותיקים אחרים.

ובכל זאת לא יכול היה  הרנסאנס הנאור  לשכוח את טבעות הרעל ומלכודות המוות של משפחת בורג'יה,  וזזולה המסכנה גיבורת האגדה, הורגת בעצת אומנתה את אמה החורגת הראשונה. שיה תמימה היא זזולה-בסיפורו של ג'ובני בטיסטה היא רק כלי בידיה של האומנת דנן המבקשת לתפוש את מקום החורגנית הראשונה, והופכת להיות החורגת הגדולה מכולן. לא די לה בשתי בנות מכוערות היא  מביאה עמה לביתה של זזולה שש בנות ההופכות את חייה לגיהינום.

משם לא רחוקה הדרך אל צללי היער השחור בגרמניה, שם נולד סיפור סינדרלה המפחיד מכולם. האחים גרים מענים את סינדרלה תחת ידי אמה, מקצצים את בהונות רגליהן של הבנות המכוערות המבקשות לעבור את מבחן הנעל, ומנקרים את עיניהן בנשף הכלולות של אשפונטל עם הנסיך היפה-הפי אנד טווטוני.

פרו (פ סגולה) הצרפתי הוא הקרוב ביותר לדיסני. חרף כל הצרות סינדרלה שלו מצחקקת  ומזמרת בוקר וערב, וכאשר יענו אותה כן תשמח וכן תעלוז. ארבעים שנה לפני המהפכה הצרפתית היא מגלה נדיבות ורוחב לב כלפי אחיותיה החורגות ומשיאה אותן לאצילים רמי מעלה בחצר המלכות.

וכך צצות להן סינדרלות ברחבי העולם, כל עם והסינדרלה שלו ואפילו היהודים יודעים לספר על הלכלוכית וסנדל הכסף שלה.

ידידותי הפמיניסטיות אינן מרוצות מסינדרלה. אפילו זזולה האיטלקייה (שהייתה יכולה להיות משוחקת על ידי סילוונה מנגנו) הנוטלת את גורלה בידיה בעצת אומנתה, והורגת את אמה החורגת, מאבדת את העשתונות לאחר מכן, כשאותה אומנת נשאת לאביה. ברוב הנוסחים, סינדרלה היא נערה כנועה וחרופה שאינה נוטלת יזמה ומחכה לנס שיהיה לה לישועה. אפילו קלריסה אסטס לא הייתה מצדיקה אותה.

סינדרלה היא אגדת נשים, ברוב הגרסאות נעדר האב מן השטח ואיש אינו פוצה פה ומצפצף. האם זאת היא ההשלמה הנשית עם ההזנחה והעדר דמות האב? האם זהו תאור נאמן של עולמן המסוכסך של הנשים הנותרות מאחור, שאינן יכולות להגשים את מאוויהן, אלא בעזרתו של העץ הקסום, יונת הפלא, דג הזהב או סנדל הכסף?

ולמה סנדל? למה אין הסינדרלה שומטת במכוון או בשוגג כפפה, או טבעת (היא עושה זאת בסיפור הסקוטי, אבל הנשים הסקוטיות היו מאז ומעולם יוצאות דופן ועל כן הגברים שלהן לובשים חצאיות) שהלוא מה שהנסיך מבקש בכל הממלכה הוא לא את טובת הלב מכל, החכמה מכל, המוסרית מכל, הוא מחפש את הנערה הסקסית ההיא הנמדדת כדרך נערות המקהלה  בקרסולי רגליה. מאז ימי פרעה ההופך עולמות במצרים העתיקה כדי למצוא את רודופה שנשר שמט את נעלה למרגלות כס מלכותו, הייתה הנעל לסמל ארוטי מובהק. יעידו על כך  כל הגנרלים האוסטרו הונגריים, ולהבדיל אלף הבדלות המאהבים הצרפתיים,  השותים שמפניה ממנעלי מאהבותיהם.

מגדילים לעשות אלו שהנעילו את סינדרלה נעלי זכוכית שבהן אתה "הולך עם ונראה בלי", והקרסול החשוף מסעיר את הדם בעורקי הנסיך המתבגר. לא פלא הוא שבסוף המילניום המדובר מכולם, אנחנו יכולים להיאנח ולומר כדברי המשורר –"רבות סינדרלות עשו חיל וג'וליה רוברט עלתה על כולנה."

היא הסינדרלה של כ-ו-ל-ם. , הזונה טובת הלב, ירמה המתוקה, ג'וליטה של להסטרדה, פיגמליון של העשירון העליון-תנו לכולנו את המגדלנה הזאת הבנויה לתלפיות ונושיט לכם את הלחי השניה.

ועל כן לגמרי אפשרי שהסינדרלה היא בכל זאת המצאה גברית. חלום רטוב על היפהפייה אסירת התודה שהגברבר האלוהי שלה מציב אותה על כן של חסד ורחמים. מרילין מונרו המטפסת במעלות גברים עזים מדה- מג'יו, דרך ארתור מילר עד למיטתו של שובר הלבבות ג'ון פ קנדי?

וכמובן, מישהו צריך לכתוב את המשך קורותיה של סינדרלה לאחר ליל כלולותיה, הנסיכה דיאנה לא בדיוק קלפה תפוחי אדמה לפני נישואיה, אבל נשארה "מסונדרלת" עד יום מותה העצוב.

ובאשר לגברים? האם הגברים אוהבים סינדרלות?

או שמא מעדיפים הם לאלף את הסוררת? ואולי הסינדרלה היא התוצר האולטימטיבי של רגשות האשם הגבריים?

כך או כך אני מעדיף את שחרזדה.