סופרי ילדים או ספרות לילדים.

הכתבנים האלה שבתשובה לשאלה מה אתה עושה עונים אני "סופר ילדים", כל מה שראוי להם הוא שיצאו לכיכר העיר ויספרו ילדים עד סוף ימיהם. מן הראוי גם שהילדים לא יספרו אותם. אבל גם מאלה האומרים שהם "סופרים לילדים" (למד השימוש היא שצריכה לעשות את ההבדל הגדול) אינני רווה נחת. כל הסופרים החשובים שכתבו לילדים היו גם סופרים למבוגרים. לאה גולדברג כתבה למבוגרים. אברהם שלונסקי כתב למבוגרים, במקרהו של בשויס זינגר מעטים יודעים שהוא  כתב אגדות לילדים. ביאליק כתב למבוגרים, נחום גוטמן צייר למבוגרים. ובין סופרי הגויים – מילן כתב למבוגרים, לואיס קרול כתב למבוגרים, ג'ימס מתיו ברי כתב מחזות למבוגרים. למעשה אף אחד מהחברה האלה לא "כתב לילדים", הם פשוט כתבו.

ועל כן יש ספרות טובה ומרתקת שילדים ומבוגרים יכולים לקרוא בהנאה, ואחרת שבמקומותינו קורין אותה "ספרות גננות". את רובה יש להוציא אל מחוץ לחוק. אנחנו לא נעסוק בה, יש לנו מספיק כבוד לגן (ג' סגולה) האנושי כדי לסמוך עליו שהוא ידע להפסיק לעשות את צרכיו בחיתוליו, מבלי שיכתבו על כך ספרים עטורי תהילה. המין האנושי לומד מן הניסיון, הוא  נדקר מקוץ של ורד ולומד לאחוז בו בזהירות, הורד לא נוצר כדי ללמד את האנשים כיצד יש לקטוף פרחים. אפילו הדברים שאנחנו יוצרים במו ידינו, אינם מצויים שם כדי ללמדנו דבר וחצי דבר על הקיום. הגלגל נוצר כדי שיוכל להתגלגל ויאפשר את מרוצן של מרכבות פרעה, או כנפי תחנת הרוח. צריך ללמוד כדי לשפר את הגלגל אבל הגלגל עצמו אינו מלמד כלום. הוא מאפשר להתנסות. כך גם עם ספרים, אפשר ללמוד מהם הרבה, אבל מי שכותב אותם כדי ללמד, מוטב לו שיכין רשימות מלאי במאגרי החרום של הטיפשות, הוא אינו יודע את ליבו ורוחו של הספר באמת.

ולכן סופרים אמיתיים כותבים ספרות מדהימה לילדים.

אפשרי כמובן שסופר אמיתי יכתוב לילדים ספרים טובים יותר מאשר ספריו למבוגרים. גם ההיפך אפשרי-שסופר אשר כתב ספרות גדולה למבוגרים יכשל בכתיבה לילדים. אבל הדברים האלה קשורים הרבה יותר במערכי הלב המניע את העט מאשר בנוסחאות של ספרות השוואתית.

אגב, ככל שאני נמנע מלהשתמש במושג "ספרות טובה", אני חוזר אליו בסופו של דבר. משום שמבלי להציב קריטריונים והגדרות, אני מאמין בפשטות ב"התקלות בספר טוב", כמו ב"אמנות נעלה". לאחר מעשה, אפשר כמובן לנסות לנתח את הגורמים שהפכו את המפגש עם הספר לחוויה מרוממת (אבל אי אפשר כמובן להשתמש באותן מסקנות כדי לכתוב ספר מרומם שני.)

ובכל זאת יש כמה דברים המאפיינים סופרים שספריהם תואמים את נפש הקורא הינוקא, או הצעיר. וכאן אפשר להציב כמה הכללות. לחלק גדול מהם לא היו ילדים – כשלאה גולדברג נשאלת בסיפורה הנפלא "ניסים ונפלאות" דודה של מי היא, היא עונה- 'דודה של שום-איש'. גם לואיס קרול היה דוד של שומאיש. וג'ימס מתיו ברי. א.א.מילן היה אב לילדים, אבל בנו מתאר אותו כאבא של שומאיש. אריך קסטנר היה חשוך ילדים ודוד של שומאיש, מקושינסקי היה דוד של שומאיש, ועוד טובים אחרים.

איזה סוד ידעו כל הדודים של שוםאיש? מן הסתם את הסוד שיודעים רוב הדודים (וחלק מן הסבים והסבתות) את סוד האנרכיה. אבא ואימא צריכים ללמד סדר ומשמעת, הם צריכים לגדל צאצאים שאפשר לחיות אתם עשרים וארבע שעות ביממה. לדודים לא איכפת, הם יכולים לבוא, לשחק, להשתולל, ואחר כך אפילו לא להחזיר את הצעצועים למקום. הורים צריכים ללמד את ילדיהם להסתדר בעולם הזה…דודים מלמדים אותם להסתדר בעולם שהוא מחוץ למציאות. הקורא הנאור יחליט בסופו של דבר, איזו הכנה היא הכנה טובה יותר לחיים, אבל בשום פנים אי אפשר לוותר על הלימודים בשני בתי הספר, בית הספר של המציאות, והאוניברסיטה של הדמיון.

סופרים הכותבים לילדים הם דודים שהם דיקנים באוניברסיטאות של הדמיון. הורים ו"מחנכים" יכולים להתפתל, למחות, לזעוק מרה, תמיד תהא ידם של הסופרים על העליונה. הסיבה היא פשוטה, כדי לבנות, צריך להכיר את המרכיבים, ילד קטן לומד קודם כל לפרק רק אחר כך להרכיב, הפרוק חשוב לא פחות מאשר ההרכבה ואולי יותר, האנרכיה חשובה יותר מן הסדר, לא לחינם היה קודם תוהו ובוהו ורק אחר כך נוצר העולם. ילדים חכמים הם אנרכיסטים, סופרים שיודעים לכתוב לילדים הם אנרכיסטים בריבוע. העולם ב"שלושים וחמישה במאי" הוא עולם אנרכיסטי והדוד הוא מנהיגו, פיטר פן הוא אנרכיסט קטן, כל ילדי ארץ "לעולם לא" הם מורדים. עליסה רודפת אחרי השפן לעולמות אסורים, אפילו הקוף "נפלאות" בניסים ונפלאות מחולל מהומות, מי מכם זוכר את "מר גוזמאי הבדאי"? ומה על ה"מישמנאים והמירזנאים"? (האנרכיה חודרת אפילו לשם הספר שהמחשב "המאורגן" אינו יכול שלא לסווג אותו כטעות.)  לאה גולדברג כותבת – "כפפות הבוקס על הידיים/ ארביץ בכם אחת ושתיים,/ אני גיבור גדול שמן,/ צריך רק קצץ להתאמן,/ אבל פתאום הוריד ידיו היכן ימצא חבר לקרב,/ מביט כדורי במראה/ שם ילד של זכוכית נראה/ כך התחרות של בוקס עושים,/ נשבר הילד לרסיסים…" איזו הנאה לשבור את הראי, איזה כיף…איזו דודה של שומאיש ענקית היא לאה גולדברג. האנרכיסט הגדול מכולם הוא כמובן דוד אברהם – "הוא שבר את הבקבוק וקרא אינעלאבוק ג'וק…" האבסורד הוא כמובן שהספר הגדול מכול ספרי הילדים בארץ, "עלילות מיקי מהו", אינו נכלל בשום תכנית לימודים, אפילו של הסמינרים למורים…קללות? ללמד את ילדי ישראל קללות? "בזיון הוא בזיון לא יוסיפו עוד הג'וקים לקלל באינעל אבוקים" (הפרפראזה שלי) איך אפשר להכשיר מורה טובה מבלי להכריח אותה להגות יומם ולילה ב"אני וטלי בארץ הלמה" (עלילות מיקי מהו יהיה קשה מדי…אללי)

למה צריכים מורים ומורות ללמוד את שירת הנונסנס, כי כיף לעשות שטויות כשאתה יודע שאתה עושה שטויות, וכיף גדול יותר הוא לדעת שרק מן השטויות אתה למד על היפוכן. לאה גולדברג מספרת על אורי כדורי "הטורח לשווא לא יפצח אגוז בשיניו" הוא מנסה כלי ועוד כלי לפצח בעזרתו את האגוז ואינו מצליח עד שלבסוף אחרי ש"ניסה את הכול/הלך והביא הקורנס הגדול/ אוי ואבוי מה הוא עשה?/כל האגוז נהפך לדיסה". זהו סיפור חיינו התאמת האמצעים למטרה, ואולי זהו סיפור הצבא האמריקני בעיראק? ושלונסקי שואל איך מבדילים בין אווז לאווזת? "ניגשים אל זה הצמד/ צמד חמד אווזים/ ותמיד הם נרגזים,/ ורואים אם הוא נרגז הרי הוא אווז/ ואם היא נרגזת הרי היא אווזת" פשוט לא? לא צריך להתכופף ולהסתכל להם בין הרגלים, לא צריך לדעת אם האווז בטבע גדול הוא או קטן מן האווזת, יש כלל ששרת את אבות אבותינו-"אדם ניכר בכוסו כיסו וכעסו" ושלונסקי משתמש בו להנאתנו הצרופה-אם הוא נרגז הרי הוא אווז…"וגו'

לעומת עוקרי הרים אלה אנחנו מוצאים את תרבות הגננות והגמדים, "סופרי ילדים" שהופכים את "מברשת השיניים הראשונה שלי" לרבי מכר, ואת "סיר הסירים" ללהיט.

מה עושים ענקי הספרות כשהם כותבים לילדים? הם מפרקים לא רק את העולם, אלא את השתקפותו בשפה. איננו יכולים להגדיר את עולמינו ללא שפה. אבל השפה היא צירוף של קינים והגה והי…ילד אינו יכול לומר אבא מבלי שיאמר קודם כל 'א'…וחר כך 'בא'… סופרים אמיתיים אינם מתביישים לדבר בשפה האמיתית שהיא שפת ההגיים, שהם אבני הבניין של תודעתנו. מרים ילן שטקליס כותבת – "רוגז רוגז רוגז (שלוש פעמים היא חוזרת על המילה הזאת כדי להדגיש את חומרתו של המצב) שרוי חתול ברוגז, רוגז רוגז על חבר/על חתלתול אפור אחר…" אבל כאן מוכחת גאוניותה – "על בים/על בם/ על בילבולם/ רוגז רוגז על כולם…" הרוגז כל כך נורא הוא עד שלא ניתן לבטאו במילים, שני החתלתולים, חמומי מוח שכאלה, אינם יודעים אפילו על מה הם רוגזים – על בים על בם (כמה פעמים אתם המבוגרים רגזתם על בים על בם, ובשל מה החלה מלחמת העולם הראשונה אם לא על בים ועל בם?) כה מרוגזים הם עד שהם כועסים אפילו על בילבולם…והתוצאה לא רק רוגזים הם זה על זה, אלא "רוגז רוגז על כולם".

ומה קורה לרגזנים הקטנטנים האלה, או לפחות לאחד מהם השרוי ברוגז? "ולא אכל ולא שתה/ ולא טטי ולא טטה/ רק שרוי ברוגז/ רוגז רוגז רוגז…רק בגלל השורה הזאת הייתה מרים ילן צריכה להיות כלת פרס נובל לספרות – "ולא אכל ולא שתה/ולא טטי ולא טטה…הרי אין דרך אחרת, אין מילה בעולם המכילה את כל מצבור הרגשות, את כל תחושות התסכול, את כל המרירות כמו ו"לא טטי ולא טטה…" כשנגמרות לנו המילים אנחנו פונים להגיים, "טה טה טה היא התשובה האחרונה, הטיעון האחרון בכל ויכוח, כשכלה מאגר הטיעונים…תודו!!! טה טה טה…משוררים גדולים אינם פוחדים להשתמש בצורות ביטוי ראשוניות, ילדים מבינים אותם עוד לפני שהם מבינים את המילה "שרוי". ובאמת, מה עם המילה "שרוי"? וכאן מתחילה מלחמתי השנייה בטחנות הרוח.

כשעוכרי השפה קוראים את הספרים שלי לילדים הם אומרים על פי רוב – "הספר נהדר, השפה קשה מדי", מהדרין שבשוטים אומרים "השפה גבוהה מדי". רוצה לומר, יושב לו גמד (מכוער, בטוחני) באיזה משרד מעופש, ומרוב רגשי נחיתות על גמדיותו, מודד את גובה המילים-המילה "נמצא" למשל, גובהה עשרה ס"מ, אבל נטייתה "מצוי" גובהה כבר עשרים ס"מ, והמילה "שרוי" אוי לאזניים השומעות ולעיניים הרואות-חמישים ס"מ לא עלינו, ילד יכרה אזנו ולא יבין פשרה. מסקנה? שירה של מרים ילן שטקליס, אינו ראוי שייקרא בפני תינוקות של בית רבן, שהם נמוכים מעשב השדה ואינם כשרים להעפיל אל שיאי המילה "שרוי".

אני מן הסתם, הייתי ילד גבוה כבר בהיותי בן שנתיים ואימי, תנוח בשלום על משכב ספריה, מורה לדרדקים,  הייתה מספרת לי ללא עכבות את סיפורם של שני החתלתולים שהיו שרויים ברוגז נורא. אני ינקתי את המילים הגבוהות מחלבה, אני רחצתי במי עדנים של העברית מיום שראיתי אור עולם. אין מילים גבוהות ונמוכות, קשות או קלות. סינית היא שפה קשה לדוברי עברית, אבל עברית לעברים? שפה היא שפה היא שפה, ואתה דובר ומבין את השפה החובקת אותך, לתוכה אתה גדל והיא גדלה עמך. לא די בכך, אלא שאם הוריך, קרוביך, מוריך אוהבי שפת עבר הם ומקפידים עמך, ומפרשים לך, ומכבדים אותך בכך שהם מעלים אותך לאיגרא רמה של שפתך, אתה גדל על מכמני ארץ, כל מילה היא עולם ומלואו. בתחילה בתת מודע ואחר כך במודע אתה יודע מדוע מרים ילן כתבה "שרוי" חתול ברוגז, ולא הייתה יכולה לכתוב למשל "מצוי" חתול ברוגז.  החתלתול לא סתם כועס, הוא שרוי ברוגז, כאילו נטלו אותו והשרו אותו בגיגית של רוגז. ועל מה ולמה אנחנו משרים את העדשים ביין, כדי שיספגו אותו, רוגזו של החתלתול אינו כעס חולף, אין אלה צפרירי כעס, לא ולא, הוא ספוג כעס, עברה וחרון על חתלתול אפור אחר…הוא לא יכול להיות שום דבר אחר מאשר שרוי ברוגז.

ושוב מוכחת זכאותה של מרים ילן לפרס נובל, אין לה התחשבנות של כריסטומטיות*, אין לה מורא משרדי חינוך דלוחים ומילים שראויות לשיח ילדים ואחרות שראויות לשיח מבוגרים. יש לה רק שיח, רק כבוד, למילה, לפשרה, לחיפוש אחר הביטוי המדויק, ויש לה כבוד לקוראיה בין אם הם זאטוטים זוללי קרמבו, או רחמנא ליצלן ישישים חסרי שיניים טרחנים כמוני. היא כורכת את "שרוי" ב"על בים על בם" בשמחה ועליצות  וזהרורי אורה  ממלאים את עולמי הקטן-שישו בני מעי.

לאה גולדברג כותבת – "איזה יום איזה יום/העולם נמוג מחום…/גינתנו נאנחת/ מה חשקתי במקלחת." יושב לו הגמד ממשרד מדידת המילים ופלוץ מתפלץ – למה היא כותבת העולם נמוג? למה לא מילה שגובהה כגובה הילדים, "נמס" למשל, או "סובל מחום", למה היא כותבת חשקתי? בגן הילדים כבר עוסקים אנו ב"מחברות החשק?" למה אינה כותבת "כמה אני רוצה מקלחת?"

אני שגדלתי סמוך לשולחנו של אבי, שם לא  אפשר היה להביא ארוחה לסיומה מבלי שיובא אל השולחן המילון של בן יהודה (או גרזובסקי) כדי לבדוק, להסביר, לדייק בפשרה של מילה שהייתה מפציעה בשיח המשפחתי תוך כדי אכילת אשישות** לקינוח. אני יודע למה היא כותבת "חשקתי", כל ילד צריך לדעת למה היא כותבת "חשקתי" אם הוא גדל בגן הקסום של המילים-הקשות והקלות, הגבוהות והנמוכות.

כשאמרו לי בפעם הראשונה ששפת המחזה שכתבתי לילדים קשה מדי, עליתי על בריקאדות  והמחזה רץ בכל רחבי הארץ, מירוחם בדרום ועד סביון במרכז, שלוש מאות וחמישים פעמים. הילדים הם נחמתי.

*בראשית הייתה ה"כריסטומטיה" לפני שהמציאו את ה"מקראה".

** "רפדוני בתפוחים, סמכוני באשישות…" – עוגות קטנות עשוית מפרות יבשים.