בשירותים של טיילת גולדמן בירושלים ישב חמיד והביט בנוף. הוא היה האחראי על הניקיון בשירותים האלה, והוא עשה מלאכתו נאמנה. השירותים היו נקיים, מצוחצחים ואפילו הדיפו ריח אורנים – ריח ירושלמי. הם היו הדבר הנקי הראשון שראינו אחרי שש שעות סיור ב"קו התפר" הירושלמי. הם היו הדבר הכי ישראלי שראינו מזה שש שעות – חרה מבפנים דאודורנט מבחוץ.

                                                                                                                                                                                                                            

עד שהגענו לשירותים בטיילת גולדמן נסענו לאורך קו התפר הירושלמי. זה היה כמו לנסוע בפרברי דלהי, בין ערמות האשפה של מומביי, בין שברי עולם מעלה צחנת ריקבון. זאת לא הייתה החצר האחורית של ירושלים-משוש כל תבל, קריית מלך רב. מצד אחד של הגדר היו פלסטינאים בעלי תעודות זהות כחולות, נאחזים בציפורניהם בקיום של רימות, מצד שני שיכונים כחומות, סמלי הכיעור של גוי קדוש וממלכת כוהני נדל"ן. בוואדיות, על "קוו התפר", ערימות האשפה, מתגבהות חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, מצמיחות צמחי רעל שהורגלו לחיות על מי מדמנה, על חיידקים צואים, על חרפת הביוב הנשפך על כתפי הגבעות שבילדותי הפריחו נרקיסים ורקפות. אפשר היה לקרוא להם "צמחי היהודים".

  זה לא מאמר פוליטי. זאת קינה על נוף הולדתי. על תקוותינו הרמוסות, על מות האביב, על מות התמוז, על מות זימרת הארץ, אבן מאסו הבונים הייתה לשיכוני חרדה.

יומיים אחרי מלחמת ששת הימים יצאנו לצלם סרט על ירושלים שהייתה של זהב. ירדנו בנחל השילוח שיכורי ניחוח בוסתנים. "המנוצחים" הזליפו מי וורדים על התקרובת שהגישו לנו במרפסות עטורות גפנים משובצות רימונים. על הארץ הזאת שרו משוררי נעורינו: על גוני הירוק בין עצי התאנה, ובהרות השמש על תעלות המים. אלוהינו הנושק לוחמים ועוצם עיניהם ההוזות, נח מיום קרב וערבו והבטיח לנו עיר כטלית תכלת, רפודת חסד ואור. אחר כך חלפו ימים רבים, ועכברא דשכיב אדינרי החל לבנות את עיר קדשו, כול מה שנטל לעצמו בנה כהיכלות, כל מה שהוכרח להשאיר בידי הגר היושב בקרבו השאיר לסחי ולמאוס.

קשה לחשוד במדריך שליווה אותנו בסיור על שמאלניות יתירה. אבל גם הוא לא ידע איך להצדיק את הקו המתפתל, העשוי טלאי על תפר – חומות כעורות וגדרות – קו מג'ינו מתפורר, עם מגדלי התצפית, שמדריכנו התעקש לקרוא להם פילבוקס, מאלה שיפי הבלורית והתואר הקריבו נפשם כדי לפוצץ אותם כשהבריטי משל בארץ. לא, הוא לא דיבר אתנו על פוליטיקה, והפוליטיקה אפילו לא זעקה מקירות האבנים. מקו התפר עלתה שוועת האיוולת של בני עמי, הטיפשות, צרות העין והאופק, אולי באמת איננו רואים דבר מעבר לפתח תקווה כשאנחנו בונים את עמק עכור.

תארו לעצמכם את דברי הימים האחרים. הישראלים כובשים את הגדה.

ובשנה הראשונה מתקינים בכל הכפרים והערים מערכת ביוב מודרנית, הרצלינית כזאת, מדיפה ריחות מור ולבונה… בד בבד עם  מערכת הביוב מביאים מים זורמים לכל הבתים, ומחברים את כולם לחברת החשמל (הישראלית או הירדנית, לא משנה-בונים לפחות שתי תחנות כוח בגדה) בערים הקטנות והגדולות מרחיבים כבישים ומשפצים מדרכות, (כן, מפקיעים בתים על מנת להרחיב את הכבישים אבל נותנים לבעליהם בתים חלופיים, מודרניים יותר.) מתקינים רמזורים, שותלים עצים, מכריזים על שמורות טבע בגדה ובייחוד מסביב לירושלים. אוסרים על בניית בתי חומה, על ערבים ויהודים כאחד. מכריזים על אחוזי נדל"ן שווים לכולם. במקום מאה וחמישים טנקים רוכשים מאה וחמישים מכוניות לאיסוף אשפה. שערו בנפשכם -מעמידים בכל פינת רחוב פחי מחזור לזכוכית, לעץ, לנייר, לבלסטיק…סליחה פלסטיק… ימות המשיח.

בקשו היום את ערביי ישראל לעבור לגור בגדה, אחינו הישראלים בני דת מוחמד, שגם להם לא בנינו את בתי הספר הטובים בעולם, שגם תשתיות הכפרים שלהם נזנחו על ידי משטר מטומטם נטול חזון, ובכל זאת, משהו מאיכות החיים של סביון דבק בהם, משהו מן הישראליות המסתדרת, הנהנתנית…בקשו אותם לחזור לגדה. בקשנו… ואף אחד לא קם! תארו לעצמכם מה היה קורה אילו לא ניהלו את חיינו קמצא ובר קמצא, אילו לא ניהלו את חיי היושבים בגדה, ברונים שעלי תאנה על כותפותיהם, מלחכי פנכה של שרים ושועים-עלוקות מיסים על בשרינו הכלה. תארו לעצמכם מה היה קורה לו היינו נדיבים, נאורים, אבל בעיקר חכמים…את ירושלים לא היה צריך לספח, היא הייתה מסתפחת מאליה, ענתה הייתה הופכת לרמת דניה, אטור לגבעה הצרפתית… צור-בחר לבית הכרם של מזרח ירושלים, והסילואן לעין כרם, על כל גבעה ומתחת לכל עץ רענן היו נבנים צימרים, וגר זאב עם כבש.

נאיביות? ודאי. אבל את כל זאת היינו עושים בשביל עצמינו, כדי שנוכל לנסוע ברחבי העיר שהרים סביב לה מבלי לדעת בושה, מבלי לחוש מושפלים יותר משוכני המערות בצדו השני של "קו התפר", (הם, על שפלותם גאותם) מבלי להצטרך למחראות של טיילת גולדמן כדי לדעת שאנחנו בני תרבות.

אבל כאמור במשתנה ההיא, ישב חמיד ונתן בי מבט אטום, רואה ואינו מביט (כן, לפי הסדר הזה) איך אני משתין על כל שנותיי היפות בארץ הזאת, השנים שנקברו ב"קו התפר".

  ועוד "אחי שומרי החומות", שלומי אמוני ישראל, שעליהם אמר אבא שאול בן בטנית – אוי לי מבית ביתוס, אוי לי מאלתם! אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתם! אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסם! אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופם! שהם כהנים גדולים, ובניהם גזברים, וחתניהם אמרכלים, ועבדיהם חובטים את העם במקלות", ועוד אלה בונים מצבה לעלומי, יד לקבורת חמור של חלומותינו, סחוב והשלך מעבר לחומות ירושלם.    

 התמונות באדיבותה של יהודית בילר ולה התודות. תמונות נוספות , בגודלן הטבעי העושה להן צדק ,אפשר למצוא תחת הקישור   https://picasaweb.google.com/billery/1222011?authkey=Gv1sRgCJekzunD5eicPA#5573079446162011026