(מספר הזיכרונות שלי ושל עוד מתי מעט שנותרו לפליטה-או מה שאני מלמד לביתי, בענייני מורשת, בערבי הקיץ, מסביב למדורת השבט, כששום דבר אינו קורה. אני רוצה לספר לך על הרגעים המכוננים האמיתיים בחיינו, לקחת אותך אל המעיין ממנו שאבנו את העוז והתפארת של קיומנו, הרגע שבו כל מדריכי הדור, היו מתעייפים מלהטיף לנו משנה שגם להם לא הייתה בעת ההיא נהירה די צרכה, ואנחנו היינו עפים מאחד החדרים הצדדיים אל לב 'הצריף הדל שהיה מפעל' …וכשהיינו מגיעים שמה היינו עושים ת'צמינו כאילו שום דבר מסעיר לא עומד לקרות, ומה שחשוב באמת זה לדון 'בזכות המבוכה ובגנות הטיח'…עד… שמאי שם… 'מסבלות גורל פרוע', היה עולה קול זעקה…קול שבר מצריח המסגד – 'מוחמד מת' ! ולא בעברית, אלא מוחמד מת, מ' דגושה בערבית צחה ושלומי אמוני ישראל, נערים ונערות צאצאי א.ד. גורדון ורוזה לוקסמבורג, היו שוכחים את אחוות העמים ועונים במקהלת בושמנים רועמת את שתי מילות הקסם שעד היום רודפות את שנתי ואיש לא האיר עיני באשר לפשרן – 'איו יא'. ומיד היו הכול פורצים בריקוד פרוע ובדבקות ברסלבית לאמור שאם לא היה לנו אז מוחמד, לבטח היו הכול זועקים נ נח נחמן מאומן. אבל כיוון שהיה (המוחמד) ובכל דור ודור עומד עלינו לכלותינו, יש להינקם בו כבהמן הרשע. על משכבי בלילות, הייתי הופך והופך בהמשכו של השיר, כי ההיסטריה הייתה גוברת עם הודעה חדשה – 'נשא אישה,' רוצה לומר: הי גברא מוחמד שמו, שנעשה ברמינן, הצליח לשאת אישה לתפארת השהידים ולא רק אלא שהפליא לעשות וממקום מנוחתו עדן 'הוליד בנים – כולם שמנים' וקהל הרוקדים שהתפלץ לשמע השמועה הזאת, החזיק וענה אחרי הזועק – ג' פעמים: 'איו יא' – רוצה לומר – 'אוי וי', הנה מתחילה השואה הדמוגרפית, גור לך ישראל, ועל כן יש המפרשים 'איו יא' כ'אוי וי', או 'יד השם הויה במקנה איו יא איו יא', חילופי אותיות וכו'. אבל אם אתם חושבים שתמו צרותיו של עם ישראל אתם טועים טעות מרה. הפעם בקול מאוב, קול צקון לחש ששמור למכשפות של שקספיר, היה מנחית עלינו מן-דהוא אחר, בשורת איוב חדשה והיא ש'המתבן של מיזרע עולה באש'. ושוב הייתה עווית תוקפת את הרוקדים, השמעתם גם ראיתם? בטח הבנים השמנים של מוחמד מת, שלחו אש במתבן של מזרע…למדו משועלי שמשון אינעל אבוקום. זאת הייתה דרמה אמיתית. לא הייתה תרופה לשרפה ומלחישת הקש המתלקח, היה קול הרוקדים הופך לזעקת עולם, 'המתבן של מיזרע עולה באש', רגלים רוקעות לכבות את הגחלים, הזיעה נוטפת לכבות את הרמץ, השד יודע איפה נתקעו הכבאיות. ולא די בכך אלא שמכאן הייתה הבכנליה עוברת ל…'יא חלילי עמלילי יא חווג'ה מוסא'. האם החלילי הזה היה חברוני מצוי שראוי היה לסרס אותו בעבור טבח ה-36 בחברון? או ראיה נוקבת לעתיד שהוא ההווה שלנו, שכל עמל כפיים נעשה היום בידי הערבים, אדוני (נון צרויה) הארץ-יא חווג'ה מוסא. כאן היו הבכחנטים מגיעים לשיא האכסטזה – ריקוד מוטרף בעל גוון רליגיוזי מובהק, מן תערובת של הילולת וודו ו'ימין השם עושה חיל'. הבשורה הייתה עוברת בקול זעקה ו'ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן' – יום הדין גדול, יום הדין גדול – ואז הלוז שבריקוד – 'סרגוסה סרגוסה יא מוחמד' – שבמקור נכתב על ידי משורר הדור חיים חפר בדיצה וגילה – סרסנוך סרסנוך יא מוחמד/ בלי נרקוזה בלי נרקוזה יא מוחמד/ הביצים בספירטיגנוזה יא מוחמד* ( בעקבות אונס ) ואחרי עבודת האלילים הזאת, שטופת היזע, היו הרוקדים נרגעים ועוברים לריקודי מעגל 'דיו דיו דיו דיו, הי שושנה וצביה'. השיר הזה הדיר שינה מעיני אף הוא, לילות רבים. עד שאחד מבני עדתי שקורין אותו אוצי, הסתלק להדסים, הייתי משוכנע שמילות השיר נכתבו לכבודו –דיו דיו דיו דיו הי שושנה אוציה. וזה היה כמובן מרגיז לאור העובדה שתשע פעמים מתוך עשר הוא היה מנצח אותי בריצת מאה מטרים. מחקר עמוק באשר למקורותיו של ה'דיו דיו' המעצבן, האיר את עיני לאמור כי בשפיים של שנות השלושים, היה אחד צביקה נודלמן, נער יפה בלורית שאהב חיות ובייחוד סוסים. לסוסתו קראו שושנה, וכשנולדה לה סייחה החליטו הכול לקרוא לה צביקה! אלא שכאמור הייתה זו נקבה ולכן קראו לה צבייה. את שארית הפואמה לא היה קשה לחבר כי היא הייתה מורכבת מן המילים הנוקבות – דיו דיו דיו דיו. כן יאה להזכיר גם את חורבה (וו חולמית) שבשבילי הייתה מושא כל החלומות הרטובים שלי, חורבה לבנה, שבטח היו לה עיניים כחולות ורעמת שיער שחור. כולם ידעו מי זאת חורבה חוץ ממני. מאוחר יותר הבנתי שבעצם היא מצטרפת לאגד שירי העברה והקטסטרופות: אחרי שמוחמד מת והמתבן של מיזרע עלה באש, בא לנו הנורא מכל – חור בלבנה. ומי גרם לכך? 'מקוקו השודד', שהצטרף לאורגיה ורטייה עם שרוך אדום על עינו. אבל נדמה לי שהוא לא היה כל כך מוצלח כי כולם ספדו לו – 'אי אי אי מקוקו השודד', והשורה הזאת חזרה על עצמה עד אין כוח, ולא היה סוף למספד הזה, ולכן עד היום לא נודע דבר על מוצאותיו וסופו של האי גברא מקוקו, ומה לעזאזל קרה לו שכולם בוכים עליו 'אי אי אי'… הנחמה הגיעה בדמות "שנינו הגשר נבנה" – שעד היום אינני מבין את פשר המלעיל ב-נבנה, ואת הגשר הזה בנו בשביל הרכבת הטסה בין הרים ובין סלעים ולעולם לא נעצרת בתחנה שלי. אני זוכר שאיזה טקס מוזר היה מתרחש כשהיינו נחלקים לזוגות זוגות כמו בתיבת נוח אבל שם לא שאלו אף אחד כסף או זהב ואני הייתי נאלץ להתלבט כל פעם מחדש, וזהו אגב סיפור חיי – כסף או זהב. כמובן שהשיא היה כשהכול היו מתעייפים ורק נערות אחדות יודעות ח"ן, היו יורדות עימי אל גינת אגוז, שעד היום חוקרים בה, האם היא גינה קטנה, או באמת גינה שמגדלים בה אגוזים ואז האם אלו אגוזי אדמה וכו, שאלות קשות שבגינן פספסנו את העיקר "מה עושים בגינת אגוז?" אבל זה דיון וחקר אחר ואת ביתי אינך זקוקה למורה הדור בעניינים אלה…נרדמת? נו שוין…תבורכנה שמורות עינייך, אני מודה לכל מי שעשה עימי את המסע הזה אל כור מחצבתי, מחצבתנו. *למהדרין צרפנו דברי הפיוט הלאומיים האלה באותיות קידוש לבנה ובניקוד עברי. יוֹם הַדִּין גָּדו יוֹם הַדִּין גָּדוֹל… סֵרַסְנוּךָ, סֵרַסְנוּךָ, יַא מוּחַמֶּד! אָה.. יוֹם הַדִּין גָּדוֹל… בְּלִי נַרְקוֹזָה, בְּלִי נַרְקוֹזָה, יַא מוּחַמֶּד! אָה… יוֹם הַדִּין גָּדוֹל… הַבֵּיצִים בִּסְפִּירִיטִיגְנוֹזָה, יַא מוּחַמֶּד! אָה…