תשובה  מתחמקת לביתי ששאלה אותי: "בהנחה שהקיום הוא אשליה, היש טעם להמשיך לחיות?"

כל שאלה צריכה להיות נתמכת על ידי הנחת יסוד מוסכמת על השואל והנשאל, (אפילו אם השואל והנשאל הם אותה פרסונה.) לדוגמה – השאלה 'האם שתים כפול שתים הם ארבע?'  נתמכת על ידי ההסכמה שלוח הכפל מקובל על ידי שני הצדדים ומשמש בסיס לשאלה. השאלה 'האם הקיום הוא אשליה בלבד?' שוללת את האפשרות למציאותה של הנחת יסוד מוסכמת, משום שאין בנמצא משהו שהקיום הוא פועל יוצא שלו. (אגב התשובה לשאלה 'האם היש ישנו?' היא קלה, קשה יותר היא  התשובה לשאלה 'האם האין איננו?' , משום שבחיוב 'אינותו' טמונה ישותו. )

אבל לצורך הדיון – לשאלה האם אפשר לשמוט את הקיום (או בלשון ביתי "להמשיך לחיות")  מבלי להתחשב בתוצאות, יכול להיות בסיס רק אם מניחים שהקיום אמנם ישנו, כי אחרת מה אתה שומט? או על מה אתה "מוותר" כביכול? שהלוא ההנחה שאתה יכול לשמוט משהו או לוותר על משהו, מניחה את קיומו של המשהו הזה, ועל כן לא אפשר לשמוט משהו מבלי להתחשב בתוצאות המעשה, או במניעים למעשה,  הווה אומר שלא יכול להיות ויתור על הקיום מבלי להודות במציאותו של הקיום. יוצא מכך שלשאלתך, האם היית מעדיף להמשיך לחיות או להפסיק את הקיום  ביודעך שאין למעשה מניעים או תוצאות  (לגבי עצמך או אחרים) אין בסיס המאפשר אפילו את השאלה , שלא לדבר על תשובה.

הלקח היחידי ביתי הוא, שיש שאלות שאינן מאפשרות אפילו את קיומן, ו…על כן, באשר לי, אם האשליה היא מתוקה, מוטב לי שתמשך לנצח.