בית המקדש השלישי שלי.

האם נמיר את השליחות הגדולה שנטל על עצמו העם היהודי להיות אור מוסרי ורוחני לגויים, בשעשועי דגלים ומצעדים ?

הרמן כהן.

דויד המלך לא בנה את בית המקדש. התורה מספרת לנו שאלוהים אסר עליו לעשות זאת משום שידיו מלאו דמים. איש מלחמה היה דויד, אין בליבי עליו שהרי היה עליו ליצור עַם מאין. כוהנים ונביאים פאנאטים, ממשיכי דרכו של שמואל, שעינם צרה במוסד המלוכה, הטילו עליו את האשמה על כל נגף וצרה שפקדו את העם, המלך היה מוכרח להתגונן. בחביון ליבו ובחושיו הפוליטיים החדים הבין דויד שלא משתלם לו לבנות משכן לה' – וָתִיקָן לכוהנים וללויים, כַּעְבָּה לטרופי דת, ואין לי ספק שמישהו מיועציו הזריזים, או אולי הוא עצמו, הפיץ ברבים את השמועה שהאל אסר עליו לבנות משכן קבע לשמו.

מי שבנה את המקדש היה שלמה. שֶׁקָּצָר את פרי עמלו של אביו. שמלכותו נכונה, שהאימפריה שלו גדלה ועצמה, שלא היה מי שיעצור בעדו מלקחת אלף נשים, מלמלא את אוצרותיו בזהב אופיר ויהלומי דמים מאפריקה, להביא ארזים מלבנון ושיש מארצות הים. המקדש שבנה שלמה, רק הגדיל את שמו בישראל ובעמים, אלוהים היה כינור שני לו, והלויים מקהלת הללויות לשמעו.

אחר כך בא נבוכדנצר ובמחי יד הרס את המקדש – סוף בית ראשון.

נחמיה הביא עמו ארצה עַם לֹא עַז – כמה עשרות אלפי יהודים שודאי לא הצליחו לעשות מה שיהודים מצליחים לעשות תמיד בארצות הגויים – כסף. הוא בנה את חומות ירושלם אבל היו אלו חומות עלובות, בקושי גדר הפרדה בין הציונים דאז לסנבלט החורני – הפלשטינאי דקדמת דנא. זרובבל אחריו בנה את בית המקדש – צל צלו של מקדש שלמה. לא עמדו לרשותו ארזי הלבנון, אבני הגזית ממחצבות שנער, צורפים, וחרשי ברזל. לבניית בית המקדש הזה לא היה תקציב, משכנה הראשון של הכנסת בירושלים דמה בעליבותו למקדשו של זרובבל. ובכל זאת מלא המקדש את תפקידו באמונה, כמעט כמו הצריף של יצחק בן צבי בשכונת רחביה.

מי שבנה את הבית השלישי שנוצרי שלומי ישראל מתעקשים לקרוא לו עדיין בית שני, היה גוי מוטרף, שטוף זימה ומזימות, אדמוני ולא יפה עיניים שאלכסנדר ינאי הוריש לו אימפריה גדולה, וכל משאת נפשו השסועה היה להראות ש"שלו יותר גדול" – מה רומא יושבת על שבע גבעות, ירושלים יושבת ברכסי הרים נישאים, רומא יש לה את הקמפידוליו (הקפיטול) לירושלים יש את ארמונו של הורדוס, לרומא מקדש ונוס לירושלים יהא מקדש לה'. סינדרום הבניה של הורדוס הביא לירושלים את אבני התשתית הגדולות בעולם, גדולות מאבני היסוד של הפירמידות. אלפי עובדי קבלן נאנקו תחת נטל הבניה. נאמני הר הבית היום, מוכנים להשליך נפשם מנגד על מבנה שבנהו מטורף אדומי.

וכל ההיסטוריה המוטית הזאת על שום מה?

אבי עליו השלום וברכת שמים, היה לוקח אותנו בילדותנו לשמוע קונצרטים על הר הצופים. בדרך חזרה היינו נכנסים אל העיר העתיקה ועוברים בסמטה הצרה שמעליה התמר הכותל. קשה היה לראות אותו בתפארתו. בתי הערבים צרו עליו, אפילו לעיניו של ילד בן חמש לא התגבהה קומתו. שנים רבות לאחר מכן תאר אותו הסופר הנשכח יצחק שנהר בסיפורי ירושלים המופלאים שלו – כותל כהווייתו, מקום משכן לדלי עם, נכי רוח, מוכי חולי.

אחר כך הגיעה מלחמת ששת הימים ויענקלה שבתאי, חייל גאה בצבאות המנצחים, נשא אליו עיניו, בתמונה שהפכה לנכס צאן ברזל באלבומם של מוכי הזיכרון. ימים אחדים לאחר מכן עלו הטרקטורים, הדחפורים ושאר כלי משחית על הבתים בסמטא הצרה ולאחר עוד שבוע נולדה רחבת הכותל, התגדלה והתקדשה "גדר המקדש" הפונה מערבה. עם ישראל לא חש איך קם לו עגל זהב חדש.

מה היה משה רבנו אומר על קידוש גל האבנים הזה?

מילא משה, איך היה שלמה בונה את המקדש היום? הוא היה עושה אותו כמו את הפנטגון, כוכב שכל פאה מפאותיו היא משכן לבני דת אחרת – פאה למוסלמים, פאה לנוצרים, פאה ליהודים ופאה לבודיסטים, שיהא מקום לכל אחת מאלף נשותיו שבאו ממאה ועשרים מדינה, מהודו ועד כוש, להתפלל בו ולשפוך מרי שיחן על אונו האבוד של החכם באדם. ובמרכז? מושב מועצת הדתות. ואם לא שלמה, כך הייתי אני בונה את בית המקדש השלישי, ככתוב: וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ*.

בהתחלה היה בדעתי להרוס את "גדר מקדשו של הורדוס" – 'הכותל המערבי' בלשון העם. אבל אחר כך חשבתי שאולי טוב יותר להופכו ל'יד לגויים' – כותל עוולה, עליו יחרטו שמותיהם של כל הקורבנות שנאנסו, נטבחו, נרצחו, הורעלו, עונו ונקברו במלחמות כל העמים. עדות לאיוולת האדם, לעוולות הדתות, לניוול העמים, קיר בתוך פנטגון האמונה שלי.

שלחתי את תכניתי לאפיפיור ותגובתו הייתה חיובית ביותר, גם הדלאי לאמה ענה לי בחיוב והבטיח לשלוח צבא פועלים טיבטים, אנשי עמל ואמונה. הבעיה היא עם אחי בני האיסלם שאין אינסטנציה אחת שאפשר לפנות אליה בדבר, ועם היהודים ששמים תג מחיר על כל יוזמה יצירתית.

אין דבר – כל בניה מתחילה בהרס. אנחנו והם עוד נביא לנפילתה של הגדר הזאת ובא למקדשי גואל.

• ידידי, הנוקד משדה בוקר מנוחתו עדן, שהכול נשבעים בשמו ואין עושים דבר מדברו, אמר – "ההיסטוריה לא פינקה אותנו בכוח, בעושר, בשטחים רחבים וברוב עם, אבל היא העניקה לנו תכונה מוסרית ואינטלקטואלית בלתי מצויה, והיא מְזַכָּה ומחייבת אותנו להיות אור לגוים". הוא היה עובד בחומר ובלבנים בבניית המקדש שלי. תנצב"ה.