גם אני לא האמנתי שיש לי שכן בשם מורטי, מורטי זה שם של יהודי בבדיחות גסות, אצל לני ברוס, אצל וודי אלן, אבל לא בבית ספרנו. ובכל זאת, מורטי התייצב אצלי ואמר – "אתה כותב? גם אני כותב, אבל אני כותב רק על הטלוויזיה, זאת הנקמה המתוקה שלי על עוולות האגרה, אני לא מבין למה אני צריך לשלם אגרה בשביל משהו שאני לא רוצה… אתה עורך ספרים, אני רוצה להוציא ספר, העברתי לך את מה שכתבתי ישר למחשב…"

זה היה לפני שמונה שנים, לפני ארבע שנים מורטי נעלם…בשכונה אמרו שהוא נסע לניו יורק יחד עם אימא שלו, שיש לו אזרחות אמריקנית, שהוא פתח שם עסק לחפצי קודש מארץ ישראל (מורטי היה אתאיסט שרוף) הוא היה ישראלי אסלי, בוגר בית ספר חקלאי, תואר שני בפיזיקה…רווק. אחרי שקראתי את הגיגיו, אמרתי לו שאין צ'אנס שאני אוציא את כתב היד לאור אבל כאות לאחווה בין שונאי אגרה, אני מוכן לפרסם את רשימותיו בבלוג שלי. הוא הסכים. דרך אגב, שמו המלא של מורטי הוא מרדכי פיינברון.

געגועים לגאולה

מיומנו של שונא אגרה

יום ראשון – 16.12.2000 – מגישה גאולה אבן.

שי בזק הסתפר לכבוד הראיון שלו עם גאולה אבן. תספורת יאפים המכסה תקרחת דאוגה ואופיינית. שער דליל. איש דליל. שום דבר שמזכיר את נערי הצ'יפנדייל. כשגאולה אבן מתאמצת לגלות אגרסיביות פופולארית ומאשימה אותו ב"יסמניות", היא  עושה זאת כמלהקת סדרות טלוויזיה מנוסה. שי בזק הוא הליהוק המושלם של עוזרו הצעיר וכבר משומש של ראש העיר המושחת בעירה דרומית באטלנטה. (שימו לב-לא אמרתי שבזק הוא עוזרו הצעיר של ראש העיר הזה…כי אין ראש עיר כזה. אמרתי שאפשר ללהק אותו, בסרט, יאנו הוא מזכיר  לי… זה הדמיון החולני שלי, בזק בסדר, רק התספורת שלו… וגם קצת העיניים…והעניבה שקצת זחה עליו…כן ומה שהוא אומר…אבל בלי האישיות שלו

ה ו א  בסדר, אכלה גבר)

אפשר לדמות אותו מתרוצץ על מגרש טניס במכנסונים לבנים, מפסיד בכוונה למנהל האולפן כדי לזכות בהזמנה למנגל על הדשא של בית המושל.

לאחר מפלת הנתניהו נטל לעצמו משרת קונסול בפלורידה כדי ללקק את פצעיו של אדונו. עכשיו חוזר שולית הקוסם ומכריז שבארץ הכי טוב. ואני שואל את עצמי למה פלורידה מזכירה לי תמיד את ארץ ישראל. אולי בגלל התחושה של מכירת חיסול המלווה את פרסומי הוילות שלחופיה-חופים שנידונו לכליה  לנוכח התחממות כדור הארץ. ואף על פי כן יש מי שקונה את הוילות האלו. בחצי מחיר, ברבע מחיר, בהזדמנות…ישראלים.

ישראלים שלא מאמינים בתהליכים אקולוגיים משום ש…"נו ברצינות אקולוגיה לא נמצאת בסידור העבודה של בורא עולם". לא, אני לא יורד על הדתיים. גם ישראלים חילוניים יודעים שאקולוגיה היא המצאה של נמושות המקנאים באלו הניזונים מדדיה השופעים של אימא אדמה. גשם? תמיד ירד גשם. התחממות? תמיד יהיו מזגנים, חור באוזון? תמיד יהיו חורים. ואימא שלי אומרת – "גבר סותם הרבה חורים ביום וחור אחד בלילה."

שתי הפלורידות, פלורידה הישראלית וישראל הפלורידאית מתאימות לשי בזק כמו המקטורן שלעולם לא ישב עליו כמו שהוא יושב על קארי גרנט.

האם הצלחתי לגלות רשעות מספיקה כדי לעבור את סף הרייטינג?

שי בזק רץ לרשימת הליכוד בכנסת. הוא מביא אתו מנשר אותו הוא מחלק למעריציו הפוטנציאליים. הוא איש ליכוד, אבל הנייר שמתוכו קוראת גאולה אבן על מעלליו, פרי יזמתו של הבזק-יועץ התקשורת של הנתניהו, מזכיר את הפתשגנים האומללים שהייתה הסתדרות העובדים מנפיקה ל"יום חגה"* נייר שבעים גרם, כחול לבן, אותיות פרנק ריהל.

גאולה מוצאת בו שגיאות כתיב ודפוס, (אבל זה יכול להיות גימיק המיועד ל"קהל העשר שקל": "תראו תראו, אחלה בן אדם, גם  ה ו א  לא מדבר עברית כמו הנחנחים… תראו, שגיאת כתיב…אם הוא רץ עם השגיאות כתיב האלה, אז גם אני יכול לרוץ…אבל בגלל שאני עסוק עם הנדלנ"ים שירוץ הוא, לפי השגיאת כתיב כבר רואים עליו שהוא משלנו…וגם חסכן עם הנייר הזה שאחר כך אפשר לעטוף אתו דג מלוח וככה הוא גם יגיע לעוד בוחר פונטנציאלי")

ובעוד שי בזק מתודה על אהבתו למדינת ישראל-מבקשת גאולה, נשמה אמולה, לדעת אם הוא באמת יוצא עדיין עם ביבי. נשמע כאילו אני רומז על סקס, מכחיש. מכחיש מכחיש מכחיש, שלא יבוא עלי הבזק עם תביעת דיבה. ובתשובה לשאלתה של הגאולה-הוא חבר של ביבי. חבר טוב. חבר אמיתי. אסיר תודה לביבי שלימד אותו כל מה שהוא יודע: תנ"ך – ארץ ישראל השלימה (עם פלורידה בחצר האחורית) חשבון-שבעה מנדטים לש"ס, אם דרעי מקים את מפלגת המדוכאים (עם סניף בפלורידה) והיסטוריה-מי מדבר על זיכרון קצר? תגיד אלדסהיימר! העם סובל מאלדסהיימר-משנת הביבי. וכך מובטח מקומו של בזק בקצה הזנב המתכשכש של חברי הכנסת של הליכוד (שימו לב לא ציינתי זנב של מה וגם כאן אין מקום לתביעה על הוצאת דיבה, סתם מטפורה.)

בבסיס הזנב נמצא מאיר שטרית.

מה לעשות? הדג'קט יושב עליו כמו על הריסון פורד. והחיוך, אפילו גאולה לא יכולה להסתיר את חיבתה המבצבצת-"אתה ידוע בישרך הפוליטי…" ושטרית רוחץ בשמן עדנים,  איזהו צדיק שמלאכתו נעשית בידי אחרים.

דה-עקא שאלו הצדיקים אין להם סיכוי שיעשו ראשי ממשלות במקומותינו וגם את זה יודע שטרית ובא מאהבה אל חצרו של הביבי הגדול.

מה שמשותף לשטרית וללימור ליבנת הוא עקמומיות הפה. אבל ראו כמה נסתרות הן דרכי חכמת הפרצוף-הנה שניים ופיותיהם עקומים אבל בעוד שאצל שטרית  מוסיפה העקמומית לפניו נופך של הרפתקנות, אצל לימור מתעקמות השפתיים כאילו להכעיס, שמאלה. שפתיו של שטרית צונחות שמאלה ומעניקות לו  מלבד חן נעורים נצחיים גם את בינת המתבונן, לכאורה פרדוכס. את פניה של לבנת הן צובעות בקורטוב של מרירות, וכאילו העקמומית הזאת היא שמגלגלת את עיני לימור בהתחסדות תמידית. ידידי פרופסור אביגדור פונים שכתב ספר מלומד על שפת הגוף-קורא לעיניים האלו "עיני שומו שמים",

הן מתגלגלות תמיד יחד עם הפסוקים "היעלה על הדעת?" או "הציבור איננו טיפש" או סתם "נו באמת…".

ובעוד ששטרית לוקח על עצמו תמיד את תפקיד "המפסידן האמיץ", לימור היא "המתייסרת הלאומית," "אתה יודע שאני האחרונה שאפשר לבוא אליה בטענות…"פסוק שגור על שפתי הליבנת, אישה, שלב הפסיכולוג הנסתר שבי, נכמר לנוכח החסכים הגדולים שמשדרות עיניה הפעורות.

לבנת לובשת מקטורן גברי משהו, החושף את מפתח צווארה אבל לעולם לא את נשיותה. יועץ התקשורת שלה לא אמר לה שמוטב שתופיע כשמטפחת משי כרוכה לצווארה, זה היה מעניק לה נשיות מה, שהייתה מעלה את מפלס תדמית האמינות שלה, וחוסכת מן המצלמה את העצב לנוכח חלקת העור המסרבת להישאר צעירה.

ידידנו הפרופסור אביגדור פונים, מומחה לשפת הגוף עוד יחזור אלינו בסקירה מעמיקה על המשמעויות היצוקות בגזרתה של לימור, שרת התקשורת בעבר ובעתיד נכון ליום זה.

(איך נולדות מטבעות לשון של שדרנים. נפתלי בן סימון מפתח ביתו של הרב עובדיה יוסף: "ש"ס תשהה את החלטתה עד ל"זמן פציעות", מתעורר החשק לאומר לו שמדינת ישראל נמצאת כבר מזמן בזמן פציעות וחבטות ומכות טריות)

מהדורת 'ערב חדש' מסתיימת תמיד מהר מדי כשגאולה מנחה אותה, תמיד לאט מדי כשדן מרגלית מנסה להפוך אותה ל'פופוליטיקה' לעניים, ואני עדיין איני יודע אם לימור ושטרית יצביעו בעד חוק נתניהו או נגדו. אולי הם אמרו… אבל כמו בפוליטיקה, שיקולים זרים שהם פועל יוצא של הופעה בתקשורת, גברו על הבנת הנקרא.

יום שני ה – 16.12.2000 השעה – 19.30 – מגישה יעל שטרנהל.

אפרופו פרופסור אביגדור פונים, הביוגרפיה של יעל שטרנהל שימשה בסיס לאגדת 'הברווזון המכוער'. על פני מצטייר סימן שאלה מחאתי והוא מסביר: "תראה איך היא פותחת כל מהדורת חדשות בניע ראש מלמעלה למטה, כאילו מברכת אותנו ללא קול. למעשה זאת היא הצהרת נוכחות מיותרת המאפיינת אנשים  שעד גיל מסוים לא הצליחו לחוש אפילו את משקלם על הכסא. מן המראה לא נשקפה אליהם שום דמות, הם לא תפשו שום נפח בחלל, כלום-קיום של היעדרות, ישות שאינה…עידן הברווזות.

ואז לפתע, ביום בהיר אחד, באה רוח גדולה ומושיבה אותך מול מצלמת הטלוויזיה ואתה ברבור, אלא שאינך יכול לשכוח את טראומת הברווזון האנונימי ואתה  חוזר ומשנן לעצמך השכם והערב-"אני כאן. ואתם כאן". -ניע ראש: סנטר מושך שמאלה ציצת ראש ימינה-"יש לי נוכחות", עצימת עיניים קלה לאות קריצה כפולה-'חכו לי… הנה באות המילים-ערב טוב'".

קשה להתעלם מניע הראש הזה. כאילו אין השטרנהל בוטחת בפניה היפות, בשערה המשוך תמיד אל מעבר לאזנה השמאלית, כאילו היא מפקפקת תמיד בנוכחות היקום, כאילו עוד קט ועליסה שטרנהל תמצא עצמה במנהרת השפן. כך היא מנווטת גם את שבע וחצי (תכנית מיותרת שנתפרה בעידן אחר כדי להחזיר את היבין לערוץ הראשון ונשארה שם מתוך הרגל). כאילו היא עליסה גדלה ומצטמקת. לרגע היא ילדה שאיבריה צימחו בין לילה ומה לעזאזל עושים עם הציצים האלה? ומשנהו רקיעת רגל אינפנטילית-"אבל אתם ממשיכים במשא ומתן תחת אש…"

קשה לראות מתי השטרנהל תלמד להיות 'שליח השטן' מבלי להראות כאילו היא נוקטת עמדה, ברור שמי שחינך את הברווזון הזה על דרך הברבוריות, ידע רק את "אסכולת שאלות הדווקא". לכי אצל הברבור האמיתי יעל**, ראי דרכיה ו…גם אז…עדיין נשאלת השאלה אם דם כחול, טיפה אחת מדמה של הדיווה האולימפית*** נוזל בעורקייך.

  • · * (ולמה בעברית חג הוא שמח וחגא-היא קטסטרופה?)
  • · **בשבע וחצי אני תמיד נזכר בערגה בפוסט אורגזמה של חמש וחצי כשגאולה אומרת בחיוך שאין לאיש חלק ונחלה בו-"ועכשיו לתשדירים"
  • · *** כך קורא פרופסור אביגדור פונים לגאולה הקטנה שלנו.

יום שני ה – 16.12.2000 –מגיש חיים יבין.

חיים יבין נראה לפתע צעיר בעשר שנים ועולה בלבי המחשבה הנוראה שאולי הוא עשה ביומים האחרונים מתיחת פנים.

מישהו גם שינה את הפורמאט של מהדורת "מבט" וחיים יבין משמש רק חוליה מקשרת לכתבות מן השטח. מוטב כך. חיים יבין צריך להפוך לראומה אלדר של הטלוויזיה הישראלית. לכשנדרש להם לאמצעי התקשורת קולו של אלוהים מתוך המכונה יש לגייס את חיים יבין, רוצה לומר-קולה של האומה.

אבל אסור בשום פנים לתת לו יותר לראיין. בחדשים האחרונים היה חיים שלנו מביך כל מרואין שנפגש אתו מול המצלמה. לא רק פוליטיקאים ואחרים, אלא גם את "עמיתיו", עודד שחר ואהוד יערי.

הוא היה מקדם את פניהם כאילו חזרו זה עתה, מעופרים ואפורים כשק, מחזיתות רחוקות ובפיהם ידיעות על נחיתת חייזרים בפיגאל. תדהמתו למראה עליה של רבע אחוז בשער הדולר, הייתה כל כך גדולה עד שאפילו עודד שחר החל לחשוב שמא בא לאולפן בלתי מוכן ואכן הרבע אחוז הזה יהרוס את כלכלתה האדירה של ארצות הברית. מישהו אמר ליבין ששם המשחק הוא 'דרמה', ושאלות בנוסח "השוחט שחט והשיטה פרחה"? נושרות עכשיו משפתיו חדשות לבקרים. למראהו היית יכול לחשוב שכל דליפת גז בתחנת דלק בשיקמונה היא אסון צ'רנוביל. הוא מצליח לשאול את השאלות החבוטות ביותר בנימה של קץ הימים, למשל הוא פונה אל חבר הכנסת רובי ריבלין כשאצבעותיו מתהדקות סביב צרור הניירות שבידיו- "שוב ש"ס היא לשון המאזניים?" כאילו אמר-"גם אתה ברוטוס" או "הרצחת וגם ירשת?" חוסר הפרופורציה בין הקלישאה הראיונית לבין הטון ששידר מוסיקה של סרטי "המגדל הלוהט", היה מביך ופתטי  לאחדים, אבל תרם ללא ספק לעליית מפלס ההיסטריה הלאומית.

ועוד ידובר ב"יביניות" ובתולדות התקשורת הישראלית.

אבל הערב חיים יבין רק מקריין, ואם כי קשה לו לחזור להיות קריין טוב (הוא עדיין בולע חצי מן המילים כדרך שהיה נוהג רק לפני חדשים אחדים ברצותו לשחק אותה מראיין נונשלנטי,) הוא נראה כמי שנצטללה דעתו והוא חוזר אל הנישה הטבעית שהייתה יעודה לו מטבע בריאתו-מגיש חדשות.

אהוד יערי לעומת זאת הוא אחד מטובי נושאי הבלייזרים בתקשורת הישראלית. הוא יושב בבית וחושב על תורת הפרשנות במונחים של האקדמיה הישראלית ללשון-אמור פסוקים שיחרטו בזכרון הלאומי , אש כחולה שיורדת מן השמיים לצרוב את לוחות הברית: "מובארק יתפוש את השור עארפת בקרניו". "אסאד הבן, עושה ביתספר למורשת אביו".(שימו לב לצירוף הייחודי שבין סלנג עכשווי למילות פנתאון-"עושה ביתספר" כרוך במילה "מורשת") מן פסוקי אורקל כאלה שאחריהם נותר הצופה המסכן המום ומותש-ובעוד שיבין הוא קול העם הנבוך, האיכה ישבה בדד…יערי הוא המקהלה היונית מן השטח:

יבין-"האם פניו של מובארק לחימום השלום הקר?"

יערי-"מוברק יודע שחימום השלום הקר הוא תחילתו של משחק גורלי".

וואלה…מה אתה שח?

והשנים חותמים את הדושיח המחכים בסדרת "מבטי אהה" ו"לא יאמן" מהולים באחווה גברית יודעת סוד.

אחרי ראיון כזה רק נותר לי לרוץ ולהכין את החדר האטום.

כמובן שפטור בלא כלום אי אפשר: יבין-"הערב לאחר שנה וחצי, שוב כובש ביבי את מצודת זאב", והתמונות על המרקע-ביבי חאן מפלבל בעיניו בין המוני מנשקיו כשכל גיד משסה גידיו וכל איבר מאבריו זועק-"אוי לי ממנשקי ואבוי לי ממנושקי".

והפסוק של הערב מפיה של האישה כבדת הירכיים, אם הבנים ליבנת: "חיכינו לשלום חמישים ושתים שנים, נחכה עוד שלושה חדשים…"

יעל שטרנהל שואלת את קרן נויבך מה יציע ברק לפלשטינאים. כאילו שברק יודע מה ברק יציע לפלשטינאים. אבל קרן יודעת: "עד תשעים ושניים אחוז מן הגדה, שליטה נטולת ריבונות על הר הבית, החלפת שטחים". כמובן שהמידע המדויק מפיה של נויבך משמש דלק לתעמולת הבחירות המתפרצת כלבה  לוהטת מפיה של ליבנת: "הו יום פיד, הו יום אסון, אוי לי מבית ברק ואבוי לי מבית בן עמי, חיגרו שק שלומי אמוני הליכוד, אריק או ביבי מה זה משנה, המוות נשקף בחלונים".

נויבך לא נולדה ולא נסתה להיות אף פעם ברבור תקשורת. היא אחת הדוגמאות הבודדות לפרשנית שאיך שהוא הצליחה להתפתח לנגד עיננו. ראשית דרכה במשעולי עברית לוקה ועילגת כשהיא משסה תארים של זכר בנושאים של נקבה, כשהיא פותחת במושא עקיף עוברת לנשוא, חוזרת למושא ישר ומצליחה להשחיל איכשהו את הנושא בסוף המשפט.

לא עוד. עכשיו היא קשוחה, עניינית , דבריה סדורים, לובשת את הבלייזר הנשי בעולמם של טורפים גבריים, השומה שעל סנטרה משדרת התרסה פמיניסטית מובהקת-"זה מהיש זה מה שאתם מקבלים."

על פי רוב היא חוורת מדי. הצופה הרחום (אני… אני!) חושש תמיד שמא היא אנמית (אולי היא צריכה לאכול יותר כבד, מתאים לה להיות צמחונית) עוד רגע והיא מתעלפת על מדשאות הבית הלבן או במסדרונות הסינרמה. אישה עובדת קרן נויבך. כשהיא ויבין דנים בהוויות העולם יורדת מלנכוליה עד קדרות בינונית על לווייני התקשורת והצלחות בעמק האלה. החיים האלה צריך שייקחו אותם ברצינות-"כן חיים, סדר היום בפסגה עדיין לא נקבע, אבל המסר העולה מן הרוח הנושבת במסדרונות הבית הלבן הוא נטוש כל תקווה אהוד ברק".

"ומה אומר על כך ראש הממשלה"?

"ראש הממשלה, חיים, מתמיד בשתיקתו, אבל חוגים המקורבים לו אומרים לי שהוא אמר להם שיש להתייחס באופטימיות זהירה להצהרה האחרונה של סגן שר החוץ הסורי".

קולטים? עם יבין ונויבך הציבור יודע מיד איפה הוא עומד.

אבל הערב נויבך רהוטה יותר, שקטה ובוטחת, מול השטרנהל היא שולחן ערוך.

עוד שניים יושבים מסביב לשולחן הזה לצידה של שטרנהל.

עודד שחר אביר "מה שהיה הוא שיהיה", גבר צעיר שבמקום לטרוח לבוא לאולפן היה צריך לשלוח שלט "אין חדש תחת השמש, אותי לא יפתיע המדד, הנגיד, שר האוצר והבורסות של טוקיו הונגקונג ולילנבלום".

ועמיתו המשוכפל ירון דקל, נשען אחורנית בכסאו המסתובב, נותן בפואד השמן מבט אבהי כאילו היה מורה למתמטיקה מול תלמיד במגמה ההומנית-ישחקו הנערים בפנינו.

חוחי וזחוחי – ירון שחר ועודד דקל, סליחה שחר דקל ועודד ירון…אופס…מה זה משנה…האחים מרכס של הסוציו אקונומיה הישראלית.

"הנעלם הגדול היא ש"ס" מצהיר אחד מן השניים, "הנעלם הגדול הוא דרעי" מצהיר השני, את הפרשנות של הצמד מלווה תמיד תחושה יהודית עמוקה של "הכל צפוי והרשות נתונה", ואם אנחנו הצופים לא יודעים מה צפוי ולמה ולמי הרשות נתונה, אז הם יסבירו לנו: "הנעלם הגדול הוא מה יעשה דרעי…"

עכשיו הכל ברור ואפשר להתבונן בהזדהות נבוכה על פואד שמוכרח לדבר נגד פואד שדיבר עם דקל שחר לפני שבוע באותו אולפן ויש הוכחות…

מוכרחים להודות שאחרי שמצליחים להבדיל בניהם מוצאים שמפלס הזחיחות של שחר גבוה מזה של ידידו דקל. כי אחרי הכל האחרון עוסק בדיני נפשות, ושחר עוסק בזוטות כלכליות, ואם יש משהו שעם ישראל לא זקוק לו הוא שמישהו יגיד לו תחת איזה בלטה לשים את הדולרים שלו וזין על מדרגות המס.

אבל הם יושבים שם, "מופים וחופים", והתכנית נשמטת לגמרי מידיה הנאות של השטרנהל, עד הרגע שהפסוק השגור ביותר על שפתותיה הנאוות יהדהד בחלל האולפן: "נדמה לי שזה ברור…תודה….תודה, אני חושבת שהבהרת את הנושא… תודה אמרתי… סתום ת'פה כבוד השר… אלה לא יודעים גבול אלה."

ופואד מתפתל. משרד הבריאות היה צריך לאסור עליו להופיע בכלי התקשורת. פוליטיקאים צריכים לתת דוגמה אישית-הם לא שמעו על כולסטרול?

בייגה פואד ושרון-שלושת השמנים של הפוליטיקה הישראלית-רק לשרון מותר להיות שמן. הדור שאינו זוכר את "חסמבה" אינו מכיר את אלימלך זורקין* אבל הותיקים יודעים-זורקין לא מת, הוא עומד בראש מחנה הליכוד עד יום שלישי הקרוב. מי כתב את הגרפיטי הנבואי "ישוחזר ירון זהבי"?

*חסמבה בבית האסורים.

ערב יום שני המהדורה המיותרת של שבע וחצי, מגיש יעקב אחי מאיר.

הסמכותיות כבדת המשקל שבה מגיש יעקב אחי מאיר את המהדורה המיותרת של שבע וחצי, מזכירה לוחם סומו שאבד את יריבו  בערפל. יעקב אחי מאיר המציא את הכשרון להדגיש את כל המילים במשפט. אבל מכיוון שכל שחקן בינוני יספר לך שאם אתה מדגיש את כל המילים במשפט אתה מאבד את המשפט, נמנה אחי מאיר על המראיינים ששאלותיהם מתארכות ומקפלות בתוכן גם את התשובה וגם את כל לימודי הבי אי של מר מאיר הנכבד.

השור הרובץ-כך קוראים ליעקב אחי מאיר אחי האפצ'ים, התכניות שהוא מגיש מתנהלות כרכבות יוגוסלביות שמורות היטב ברחבי הערבות החרוכות של הערוץ הראשון. אהוד יערי מגיע לאולפן מקומט קצת יותר, אבל עדיין בעניבת מובארק מן השידור הקודם. יערי מרגיש אצל אחי מאיר הרבה יותר בבית מאשר אצל הילדות שהשתלטו על מוקדי ההגשה*

*שטרנהל, ורד ואבן

כאן הוא יכול לנהל שיחת גברים רצינית מעוגנת בהבנת הנקרא והעניין:

- "מי כמוך יעקב יודע…"

-"לך יש הרבה שעות מובארק, אהוד"…

ואהה ואכן וכיככוחי גרון מצטנעים.

ציטוטים מתוך הלינגו הטלוויזיוני הרווח-

"הישורת האחרונה: "האפיפיור הגוסס-פיוס השלושים הגיע לישורת האחרונה של כהונתו." (מי היה כתב הספורט הראשון שהפך לכתב פוליטי ולו זכות יוצרים על התוספת האמיצה הזאת ללינגו הטלוויזיוני)

שטרית מתייצב באולפניו של אחי מאיר גם בשבע וחצי. אותות היום נכרים בפניו, זיפי זקן, המקטורן מקומט משהו ושטרית מקומט משהו…משהו לא דופק באיזה מקום…שטרית עובד כל כך קשה אבל כל העולם (שכידוע הוא תמיד ש"ס) נגדו. עכשיו נשלפות הציפורניים מפרוות הממלכתיות-"ברק הכריז על מכירה כללית של המדינה בשביל כסא"… נו טוב לברק יש לפחות מדינה למכור, מה נותר לשטרית?

הביבי ששוב דפק את הליכוד ואינו רוצה להתמודד?… קשה לו לשטרית, כל חייו הוא מבקש להתמודד ומוצא עצמו תמיד "מתייצב מאחרי". ניסיתם פעם להתייצב מאחרי קטר דיזל המושך בעליה? שתי סכנות, האחת –המדרון יהיה תלול מדי הקטר ידרדר לאחור וימחץ את העומדים מאחריו. שניה-הריח!!! כל הפלוצים האלה שהקטר פולט כשהוא מתנשף ב"דרך שלנו"…ושטרית שוב חבול ומוכה מודיע לאחי מאיר בהכנעה שהוא מתייצב מאחרי שרון אחרי שבבוקר היה מיוצב היטב מאחרי הביבי הגדול.

לעומת שטרית, פרופסור יובל שטייניץ הוא מן הריחות האמיתיים של הקטר הזה שהזכרנו כאן. לא בא כבושם הזה עד כה באף הליכוד. בושם מן האקדמיה. אפטר שייב יאפי על החצ'קונים של המנהיג. בלי מורא ומשוא פנים שטייניץ מייחל לאיש חזק,

בייבי פייס שטייניץ לטובת אקס בייבי פייס ביבי. האינטלקטואל בשרות המאפיה (זה פסוק אופייני לשטייניצים) הפרופסור שטייניץ יודע שבימים האלה אין מלך בישראל והכל איבדו את היכולת להבדיל בין חופש ההשמצה לחופש הדיבור. הפוליטיקה שלו נשמעת כאילו הוא דאדאאיסט ימני שכל מטרתו היא להביך את הבורגנים והוא מפשיל את מכנסיו ומפנה את אחוריו לקהל הצופים המתפלץ-הנה תראו תחת…

(אחר כך הוא הולך הביתה וממלמל לעצמו בהנאה: "הראיתי להם… הראיתי… תחת תחת תחת )

והמצלמות מנסות בינתיים לצלם את ניצן חן בכנס תומכי דרעי, אבל עוזרי הצלם והבימאי של הערוץ הלאומי אינם מצליחים למנוע מן הש"סניקים "להיכנס לפריים", (איפה הימים הטובים שבהם היה כל חרד ראוי לשמו מליט פניו בפני המצלמות)

מן הלינגו הטלוויזיוני מדריך לכתב הצעיר:"נושף בעורפו"-פרס נושף בעורפו של ברק, נתניהו נושף בעורפו של שרון, ואצלי בבית יש מישהו שנושף לתוך אפרכסת הטלפון שלי, הבעיה היא שכל הנושפים האלה נשמעים כאילו הם מתנשפים, ואיפה איפה הנושף הצעיר הטרי החדש שבהבל נשיפתו יזכיר להם את הפסוק "על דנושפך תנושף וכל מנשפיך ינושפון."

שלמה בניזרי באולפן-מקטורן שחור עם דשי משי, ועניבה מפתיעה עם עלי תאנה. האמת היא שאלו הם עלי התאנה האחרונים שנותרו לו. אין לו מה  לומר – מצבו של בניזרי בין אלי ישי מחוץ ואריה דרעי מפנים (לכלא) עגום ביותר. כל מה שנותר לו הוא לחזור ולהסביר לעם ישראל שבש"ס רק מועצת החכמים קובעת, ואם סר חינו של בניזרי בעיני זקני העדה, אלוהים גדול.

יוסי ביילין באולפן-מקטורן כחול ועניבת פולקה סגולה. ואחרי שהוא עובר את מחסום הבנליה של אחי מאיר- "הלא תצילנה אוזניך, משא ומתן תחת אש"? הוא מרגיע את הדואגים שמא יש הסכם…"הדרך ארוכה היא ורבה"* אך "אל נא יעצרונו פגרי הנחשלים שבעבדותם מתו, נפסח על החללים"**

וירון דקל חוזר לנתניהו כשהוא מגייס את אחד מביטויי הלינגו המוצלחים ביותר של הפרשנות הטלוויזיונית-"המערכת הפוליטית עושה לנתניהו זובור"

"זהו… זובור" נאנחת אימי בת השבעים ואחת, "ניקגדה זובור" עונה לה שכנינו העולה החדש מרוסיה, "זובור זובור" נובח הבוקסר שלי, כולם יודעים מה זה "זובור", וירון דקל רושם עוד ניצחון בנקודות על קהל הצופים הנלהב של הערוץ הראשון. אחר כך באה אלי הבת שלי ואומרת: "ראית איזה זובור עשתה המערכת הפוליטית לנתניהו? תעשה לי גם זובור כזה…"

אחת עשרה בלילה. הערוץ הראשון מעדכן את אימא שלי שלא נרגעה מן הזובור, בנעשה במסדרונות הכנסת. מי שהוא נגד נתניהו הצביע בעדו, מי שבעדו הצביע נגדו, ומי שבעד הקזינו ביריחו הצביע בעד דחלן רג'וב, ומי שלא אוהב את דחלן רג'וב שיקפוץ…לילה טוב מירושלים שהריבונות בה תחולק בין הרשות הפלסטינית לרב עובדיה, לאלוהים ולזובור.

נ.ב.

בינתיים עובר מלאך חרישי מבית לבית בשטחים ומחסל פלשתינאים רעים.

עוד נ.ב

פנינת היום שייכת לניצן חן אם אמנם היה זה ניצן חן שאמר-"ש"ס לא רוצה לשים 12 מנדטים בקופת החיסכון של נתניהו" ואני חשבתי שנתניהו מתפרנס מאגירת קופסאות קרטון, שאולי יש בהן לחם ציפרים (שאפו לידיד ותיק מעבר לסטיכס דן בן אמוץ זכר זכר לברכה)

(*שירו של ביילין  מימי תנועות הנוער)

(**ח.נ.ביאליק "מתי מדבר אחרונים")

יום חדש. שלישי. ה -  19.2.00

בכוחות מחודשים אנו נקראים לאולפן בוקר חדש כדי ל"התיצב מאחרי" אחת התופעות הטלוויזיוניות המופלאות ביותר שידע עולם השידור הבינלאומי בשישים שנות טלוויזיה.

מאיר איינשטין וורד דויד.

מאיר איינשטיין הבוקר ללא עניבה. ורד דויד בחולצה עם צווארון סירה. האווירה באולפן גיכוכית, זאת מילת המפתח לאינטראקציה בין שני המנחים. לא, דעתם אינה זחוחה עליהם, הם לא מגישים תכנית הומוריסטית, הם מודעים למשקלו הכבד של היום  המתדפק על דלת הבוקר החדש, אין להם שום נשק לקדם בו את משא הקלישאות הצפויות, הם יגחכו. מעולם לא פגש האקרן שני אנשים שהכימיה ביניהם היא כמו בין שמן למים, שקופים כמו סרט ערבי. איינשטיין ייעלב לפחות פעם אחת לפני חדשות שבע, כי הורד גנבה לו את הקטעים הכי מדליקים בעיתון, אחרי החדשות יעלבו השנים לפחות עוד שלוש פעמים איש בגין רעותו, וכשהאחד ישתלט על המסך ועל המרואין המסכן, ישב השני כדביבון נזוף. סימני העלבון אומר לי פרופסור אביגדור פונים הם כדלהלן-איינשטיין מתעלל בעפרון שבין אצבעותיו, מסובב אותו  כאילו היה מטה של מנצחים בתזמורת בניו אורלינס, ורד משפילה את גבות עיניה ויורה מן המחסה מבטים מזרי קוצר רוח אל העולם המתפהק סביבה, ואל איינשטיין המדדה אחריו נואשות.

"מלך האה אה" הוא האיינשטיין. שאלותיו נשמעות כאנחות של זקנה אסמתית הלוקחת את תרופותיה היומיות, "תעשה אה" אמר הרופא לאיינשטיין ומאז הוא לא מפסיק לפזר את "האה אה או" האלו, במקומם של הפסיקים הנקודות סימני השאלה והקריאה ובייחוד במקומות שאין בהם צורך בפיסוק כלל: "אה במידה שה אמדד  לא יאעלה ושכר השכירים אה ישאר אה כפי שאאאנחנו מכירים אותו, מהאה יהיה על נקודות הא אזיכוי של נשיםאה חד הוריות…?"

עכשיו ברור מדוע משתלטת הגכחת על אולפנם של ורד את איינשטיין, הצחוק הכבוש הוא המשכו הטבעי של האה והאה…

לחדשות רעות יש לאיינשטיין ארשת מיוחדת של כובד ראש מבשר אסון, מסביר לי פרופסור אביגדור – הסנטר הגברי מושך את הראש אל גרוגרת הצוואר, העיניים שולחות מבט לאומי טעון לעבר הצופים, והעפרון בכף ידו הימנית, מפסיק לרגע את ריקודו המוטרף, ורד שחשה בגודל השעה ויודעת שבעוד שניות אחדות תצטרך לומר לאומה את הפסוק המשחרר "ועכשיו לעניין שונה לחלוטין-יחד אתנו באולפן השף של מלון אשכרה שילמד אותנו איך עושים לביבות מעופרת יצוקה…"  ובכן ורד דנן, תולה באיינשטיין עיניים עגומות עד שיסיים את פרקי האיכה והיא תוכל לעטות על פניה את ארשת האין ברירה החיים נמשכים, זו לא אשמתי שכד השמן מלא דם והיוונים שוב מתעמרים בבני חשמונאים-הבה נאכל סופגניות.

אבל הבוקר האולפן מלא גיכוחים וצחוקים קטנים כמים לים מכסים. עוד מעט יבואו לאולפן חברי כנסת טרוטי עיניים, ( הברקה לשונית של האיינשטיין) כל טרוט וטרוט ישב על כיסאו לפנינו, נראה אותם עכשיו, אחרי עשרים וארבע שעות ללא שנת, עומדים באש הצולבת של זכות הציבור להבין: "שלום לאופיר פינס ממפלגת העבודה, סליחה ישראל אחת (איך זה היה? הראנו שקודם כל הזהות שלהם דפוקה)

הספקת לישון הלילה?"

פינס-לא.

איינשטיין-אני מבין שכל חברי הכנסת לא ישנו הלילה???

פינס-אני לא ישנתי.

איינשטיין-לא התכוונתי אה לשאול על א-חייך הפרטיים, אה…התכוונתי אם א-מי תלך ישראל אחת להההה בחירות פרס? או ברק?

ורד-אתה דורש ממנו יותר מדי אחרי לילה כזה…תראה את העיניים שלו טרוטות טרוטות…גיכי פוחי פוחי גיחי

זה לא פייר להזכיר לאיינשטין את הקרירה השנייה שלו כאיש מדור הספורט, אז לא נעשה זאת כמו השאלות: "אנחנו לא נשאל אותך עלההה החקירה המשטרתית א המתנהלת השבוע באתיק העמותות שניהלת."

לא. אנחנו לא לא נזכיר לאיינשטיין את האמפיתיאטראות השואגים, וממטירים על הגלדיאטורים בקבוקי קולה (במקרה הטוב) וחזיזי רעם (במקרה הטרגי) ומתזזים את הלודרים השופכים חמתם על כדור שכל חטאו הוא שהוא עגול… קלישאות קלישאות . אבל למה  ה ו א  מוכרח להזכיר לנו את כור מחצבתו…

"אאאז מה אתה חושב השאלה הבאה שלי?" (מתוך "חכמת המראיין"-ספר סיני עתיק שהאיינשטיין נושא באמתחתו מימי חטיבת הביניים.)

המרואיין הטרוט מתאמץ להראות שפוי

"אתה מהמר ש…" מותח איינשטיין את חוט החכה…או לחילופין מגיש לתינוק כפית גרבר לפה

"שה?" נואש המרואיין

"פרס ירוץ או לא ירוץ?" פניו של איינשטיין  צוהלות כאילו זכה בגביע וופה לשדרנים. בידור להמונים, חידות ופרפראות, טוטו צמרת…צור ישראל ותחכומו.

"תן לי את ההההימור שלך (עכשיו מארגן האיינשטין הגדול טוטו בוקר למשכימים וטרוטי עיניים)

"מה תעשה ש"ס בישורת האחרונה?" מזל שאמא שלי עוד לא קמה מן השינה. אחרת הייתי צריך להסביר לה מה זאת "הישורת האחרונה" ואיך זה מסתדר עם ה"זובור"

לא יהיה משעמם. זאת היא הסיסמה המתנוססת מעל אולפני החדשות הישראלים.

דקל- "פרס מחכה ליוסי שריד"

איינשטיין- "לא יהיה משעמם."

ניצן חן-"ביום חמישי נדע אם יתמודדו שני הדינוזאורים."

ורד-"עד אז לא יהיה משעמם."

הכתב הצבאי-"פלשטינאי בן חמש עשרה נורה ליד נבטיה…"

ורד איינשטיין- "העקר, לא משעמם. ועכשיו במעבר חד…תחליט(י) מי מדבר אני או את(ה)

חבר הכנסת כץ באולפן. מן המקורבים הכי קרובים שחוזר ברגע זה ממש מן  הקרביים והפרוסטטה של המנהיג ביבי המוכה.

-"אז מה אתה אומר שביבי אומר?"

-"אני לא יכול לדבר בשמו אבל היו לי מגעים אתו כל הלילה (לא מה שאתם חושבים) וכנראה שהוא מתכוון באמת לא לרוץ."

-"ואתה באמת חושב ששרון מתאים להנהיג את הליכוד?"

-"כל מי שטובת ארץ ישראל לנגד עיניו יודע ששרון הוא קליבר רציני מאד."

-"יותר מביבי?"

-"אנחנו לא עושים השואות, המדינה בסכנה, באמת לפעמים צריך לשכוח את האינטרסים האישיים ולחשוב על הדרך, על האידיאולוגיה.

וידוי אישי מן הארון- עם כל הדיאטות שלי כנראה שהפכתי לגזען… ובין האסכולה השקספירית-ברוטוס הוא רזה מדי ועל כן בן בליעל, והתנכית-וישמן ישורון ויבעט, הו היושבים על משמני ארץ, אני בוחר במורשת ישראל, דהיינו,  שום שמן לא יכול לשכנע אותי באהבת המולדת שלו. כדי לאהוב את המולדת אתה צריך להיות רזה וחתיך כמו בסרטים ההוליוודיים ולרוץ על הג'בלאות. שמנים לא יכולים לרוץ על הג'בלאות, לכן הם רצים לכנסת כדי שיהיה להם מאיפה לאהוב את המולדת. ידידי הפרופסור אביגדור פונים מרחיב ומוסיף בעניין ממדיו של הח"כ ישראל כץ: 'ישנם שני סוגי שמנים. השמנים העגולים והשמנים המרובעים. הראשונים הם מדושני עונג, אתה רואה בשר שהשמין על מנעמי ארץ, אלה לא יכולים להיות רעים מדי, אבל השמנים המרובעים, דוגמת הכץ, משדרים אלימות עם כל חיוך של הפה הצר וחרכי העיניים המתרוצצות על פני האולפן בחוסר מנוחה. השמנים העגולים מרוצים מן הגורמים לדשנותם כי רבה, המרובעים משדרים שביעות רצון עצמית מעצם עצימותם. יוצא מכך, מסכם פרופסור אביגדור פונים, שהשמנים העגולים עינוגם פנימה והמרובעים עינוגם חוצה על חשבון האחרים. איך אפשר עם כן להתייחס ברצינות לשמן מרובע המדבר על מפלס העוני, עצם נוכחותו של הכץ זועקת "דרוס וחמוס." האפוקליפסה עם כן היא שני שמנים מרובעים שעושים להם אלוהים-כץ וליברמן רוקדים מסביב למולך* – נתניהו ושטייניץ נביאו.

לצדו של כץ מקופל על כסא, ראש סיעת ש"ס הרב פרץ-חבר של שומאיש אפילו לא של החומיני רחמנא ליצלן. אי אפשר להיות ראש עדת המדוכאים ואף על פי כן להיות חבר של מישהו. חסך זה חסך זה חסך ועיניו העגולות של ח"כ פרץ מזרות גלי צונמי של חסך. הוא כועס ורוגז ולא מוכן, כיאה לאיש המיצג מפלגה שהפריץ שלה הכריז על עצמאותה המאוחרת -"הליכוד לא יכתיב לרבנים דרך ארץ ולא יראת שמים ואני אומר לנתניהו רוץ משיח, רוץ בן דויד" (על משקל ביאליקאי מובהק-"רוץ בן סוסי רוץ ודהר" שיש לו עניין גדול להפריץ הש"סניקי, לתפוש טרמפ על מרכבתו הטסה של בן חור נתניהו, רחמנא ליצלן.

ועל אלה נכתב באחרית הימים וגר כ"ץ עם פרץ וגנדי עם שטייניץ ירבץ.

איינשטיין את ורד מנסים לדון בדו"ח על העוני: בשנה הבאה יוכפל מספר הרעבים בישראל, יושלש וישגה ויאדיר מספר הילדים שאינם הולכים למעונות יום, כן ירבה וכן יפרוץ… העקר לא יהיה משעמם.

וגם שי בזק מצליח להידחק שוב לתכנית "הבוקר הזה", בן לילה אבד הבזק עוד אלומות פאר משערות ראשו, יועץ התקשורת של הביבי היפה אינו יודע שאסור להופיע בתקשורת פעמיים ביום, שהערב שח ללילה מה שלא ידע הבוקר, קרי -קרחת שהוסתרה בנאמנות בבוקר פורצת במחול עם ערב וחרם על התדמית. ואבוי לאוזניים שכך שומעות-הוא קורא למאיר איינשטיין עמוס, והאחרון, מאור של חכמים, גועה בצחוק-"מה זה שכחת את שמי?" נדמה לי שהבזק לא התנצל אפילו (ניתן לבדיקה בתיעוד התכנית הזאת מבוקר טרוטי העיניים, לאחר סדרת הצבעות דרמטיות בעניין פיזור פרלמנט ההבלים של מדינת היהודים תוב"בא.)

*המולך-פסל שעמד לפתחו של גיא בן הינום ושעל פי המסורה בערה בקרבו אש תופת ותמיד, לתוכה היו אויבי שלומי ישראל, ומיני פדופילים, משליכים תינוקות של בית רבן קרבן לאלוהי הפדופילים. לזכר הימים ההם אנחנו יוצאים בנערינו וזקנינו לגנות העיר וכיכרותיה, לשמוח בשמחת המנגל.

יום שלישי ה-19.12.00 – שעה 17.00 – מגישה גאולה אבן.

ושוב כדברי המשורר "שוב זורח קיץ רב תפארת על תוגת בוקרי החורף עת תזרח שמשה של גאולה אבן בסלונינו הקטן".

או שאני הולך ומתאהב נואשות או שהמאפרת שלה השכילה לעשות בצביעת עיניה. שני אגמים של בינה צרופה, תום וחדוות נעורים שאלף כבאי פופוליטיקה לא יצליחו לכבות אותה. ובעוד היא מתאמצת לקלף את כל שכבות הטיח מעל פרצופם של  כל המתחזים לתומכי דלים ואוהבי אביונים-מציף את עיניה הגדולות ייאוש שקט, קהלת יורד לשכון בעיניה של האישה הצעירה הזאת כאילו ראתה כל העולמות כאחד, שקרנים ומבטיחנים ואחוזי תזזית הדעת, כל הממלאים את ההיכל הוירטואלי של התקשורת.

כשגאולה מראיינת את האישה הרעבה בשכונת הארגזים, אני אורז צידנית גדושה כדי לנסוע שמה, לא רק מהמיית מיתרי לבי, אלא משום  שאני בטוח שאחרי השידור היא תחוש לשם בעצמה כדי להאכיל את האישה לחם ופסטה.

ובעוד היא מקדשת שם שמים על מזבח העוני ואטימות הלב של רענן כהן סנדלר כי ימלוך, הרשו לי לקשור לה, לא בפעם האחרונה בגווילי הרשע האלה כתרים והללויות.

והנה לפתע יבש העט-כי איך אפשר לתאר את הסקרנות ההיולית שהזמן, מלך המשחיתים לא יכול לה. את  תהומות האמפטיה שגאולה מביאה לכל ראיון. את ההליכה המסחררת על החבל הדק שבין כבוד המרואיין לזעקת האמת. אפילו ברגעים שבהם ברור שהיא נצרפת באש  תפתה לנוכח  רוע לבם של זדים ונבלים, לא תראו עליה שמץ של צביעות טלוויזיונית. מה היא צביעות טלוויזיונית? -להל"ן דוגמא לעילא: "עכשיו תחזיקו אותי, עכשיו גם לי, המראיין האובייקטיבי, מותר לזעוק את זעקת מוכי המשכנתאות וזבי החוטם, הנה אני מתייצב בפני השררה, מסכן את משרתי האחת והיחידה לי ושואל את שאלת המרי- האם יעלה על הדעת שאתה חבר הכנס…סליחה השר כהן..כמה זמן אתה שר? שלושה שבועות? שנאבקת על חוק קצבאות הילדים, עומד על הדם בין יהודים לערבים? פתאום ערביי ישראל הם, תסלח לי מר כהן… סליחה כבוד השר, על הביטוי, מסחרה?"

"מסחרה"… "מסחרה" מדפדפת אימי שתחיה בדפי המילון האכזב שעד הערב הזה לא הואיל בטובו להסביר לה מה זה זובור, "אבל יש מילה כזאת" היא אומרת "אמרו אותה בטלוויזיה, לא יתכן שהיא לא נמצאת אצל גרזובסקי*

חזרה לגאולה-גאולה היא מטיל הזהב האמיתי שנוצר בכור ההיתוך של האלכימיה הטלוויזיונית הישראלית. ראינו אותה בחיתוליה, מסמיקה ומגמגמת ומחשלת את מתכתה לצדו של דניאל פאר (עוד נסיך שיצא לגלות שידורי החדשות-כוכב זוהר בשמי הרפש של כל ערוצי הזהב ורשתות הכסף)

מי יתנני במדבר עם מכשיר טלוויזיה ודניאל וגאולה מגישים תכנית בוקר-אלי אלי שלא ייגמר לעולם, חיוכה של גאולה נועם קולו של דניאל. הוא ינעל אנפילאות ויפמפם במקטרת, היא בחלוק רחצה לבן,

איזה סוטול…נירוונה…שירת הגלקסיות, אמן.

לא לחינם מככב דן מרגלית לצידה של הגאולה בערב חדש, עכשיו התכנית היא כמו עץ הדעת טוב ורע. החטטן הלאומי, מול נחמת המובסים, אלוף הצרחת מול נסיכת צקון הלחש, לא בחיל ולא בכוח אלוהי הטלוויזיה כי אם בקול דממה דקה-גאולה.

איך אפשר לדבר במדינה טרופת תרגילים מסריחים, זמרים שרופים, שגג וגימיק מושלים בשעריה, על חוש המידה. אי אפשר ללמד אותו במכונים להכשרה מקצועית, בבתי ספר שגגות  האזבסט שלהם מרעילים ילדים על מורותיהן המלהגות בשפת עשר שקל, איך אפשר ללמד חוש מידה במקום שמטבע בריאתו הוא נטול קנה מידה-טבור העולם , מקום שהוא אבן השתייה למעבדה הניסיונית הגדולה מכולן של בורא כל העולמות. רק מי שחוט של חסד נמשך עליו מן שמיא, מי שהוכרז עליו ודובר בו בעליונים, רק הוא נולד ופלס בדמו. דם כחול – תמצית שירת העשבים של היקום-גאולה אבן.

"מה יש בה?" אני פונה ביאוש לידידי הפרופסור אביגדור פונים-מומחה לשפת הגוף והפרצוף.

"מה יש בה שאפילו אני מחפש בנרות אינני יכול להכתים את שמלת השבת של גאולה. אתה תסביר לי."

פונים מביט בי ברחמים, הוא מכיר את נבכי מצוקותיי. אל תתאמץ הוא אומר לי באנחה יהודית עתיקת יומין שחכמת הדורות מהדהדת בצרידותה. אל תטרח ואל תחקור בנסתר. יש כאלו שאבק כוכבים דבק בהם למן יום הולדתם. אודרי הפבורן, ביל קלינטון, גאולה אבן…ואני חוזר על המנטרה – אודרי הפבורן, ביל קלינטון, גאולה אבן… (אבק כוכבים הוא כמו טלק של זהב הדוחה כל רבב אנושי עד טרנסנדנטלי)

"תגיד לי" מחייך כנגדי אביגדור פונים, "מה היא לבשה היום בתכנית?"

"מקטורן א…לא…חולצת… לא… סודר לא …מה היא לבשה?" שאני לא אזכור מה היא לבשה אני נכנס לפאניקה גדולה!!!

"אל תתאמץ, אתה לא תזכור. תופש? גאולה היא מהות, לא טבע נושם או דומם, היא התגשמות רגעית של אידיאה, מפשט שאור הזרקורים ועדשת המצלמה העניקו לו גוף וירטואלי כמעט. חלמת פעם חלום שהוא יותר ממשי מן המציאות? זאת גאולה…חלמת פעם חלום שהיו בו צבעים וריחות ותחושה של תמצית הקיום? זאת גאולה. לא רצית להתעורר נכון? שוב גאולה.

ושוב היא פונה אל שעת היקיצה מן החלום "ועכשיו אל התשדירים", ועל רשתית העין לא נשארת אפילו בבואת דמותה. כל כך מוחלטת היא היעלמותה, כמו היותה.

*מילונאי ותיק עתיק, מוכר בעיקר לעולי רוסיה שהגיעו ארצה באביב שנות העשרים העליזות של המאה העשרים הנוגה.

יום רביעי  20.12.2000 – 7.00 – מגישים מן הסתם האיינשטיין והתורנית.

בדוק תאריך

בוקר חדש. ההפתעה של הבוקר-שרון וכסלר יושבת ליד השולחן יחד עם הגדולים ומתראיינת ממש בענייני מזג האוויר. האם זה משום שהיא בהריון והעובר מוחה כל פעם שהורתו ניצבת מול המפה הסינופטית, או שיש חשיבות לעובדה שבעוד חודש לא יהיה לנו מה לשתות, ושלומי אמוני ישראל מצפים לדברי כיבושין מפי החזאית מספר אחד של ערוצי היהודים. כך או כך הסטטיסטיקה יודעת לספר שהילודה בקרב אוכלוסיית החזאיות גבוהה אפילו יותר מאשר במשפחת דרעי ועל כן הן נמצאות בהריון מתמיד בעונה זו של השנה.(כל עונה זו של השנה)

לעומת זאת" הבוקר הזה" מארח את ראש הממשלה האמיתי של מדינת ישראל-האברך יהודה משי זהב נרו יאיר לעולמי עולמיא לפזר נגוהות על חושן הכהן הגדול עובדיה ניסים עוקר הרים ורועה עזים. יהודה משי זהב  הוא מן היהודים שמסרו את ישו לרומאים. עיניו נתונות  בשכינה, שהשכימה ללוותו לאולפנים של עוכרי ישראל  כדי שלא יטרד מפני הרהורי חטא למראה שני עפרי הצבייה של הורד, קביעותיו נחרצות עד אחרית הימים-כשאתה רואה אותו, אתה מבין שבאמת אין שום סיכוי לגייס בחורי ישיבות לצה"ל. שיגייסו עולים חדשים מרוסיה, טריפות מאתיופיה, בימים האלה אין מלך בישראל יהודה משי זהב בעזרת השם יתברך, משתין על המדינה ברינה. לימינו ושמאלו יושבים פוליטיקאים מימין ומשמאל, עזוזים שאך לפני  דקות אחדות היו מוכנים לחרף נפשם על שלטון החוק במדינה המתוקנת מכל במזרח התיכון, עכשיו הם דמומים. כולם כבמעמד הר סיני, פה אינו מצייץ, עפעף לא זע, שמש בגבעון לא תנוע וירח מתפלץ בעמק אילון-כי פי יהודה משי זהב דיבר.

במרחק של ק"מ מאולפן בוקר חדש עולה חייל צה"ל השמיימה ברכב אש על מוקש. בטח גשש דרוזי ששכח להניח תפילין הבוקר, באולפן רן כהן, זהבה גלאון, אלי גולדשמיט ואחרים קטנים מעשב השדה, וברקע תמונות ממערכת הבחירות של נפוליאון הקטן מלפני שנה וחצי-אני אגייס את בחורי הישיבות לצבא, אני אהוד ברק אני ולא שרף. רק מדד הדאו ג'ונס מסמיק מבושה ויורד ב2% -יש אלוהים.

שום דבר חדש לא קורה בהמשך היום. ביבי לא חוזר בו. ברק בונפרטה הולך לנשק את העשירון התחתון בבאר שבע. מישהו נוסע לוושינגטון לשחק שש בש עם סהיב עריקת. פרס שותק. התקשורת מדברת בעדו. עוד מעט יראיינו את העוזרת בבית השכנים, אולי היא יודעת מה הוא החליט, עליזה גורן לא יודעת.  אורי סביר לא יודע. ובמשך עשרים וארבע שעות מצליח הערוץ הממלכתי להערים ששה עשר טון של בירבורים על סף ביתה של שתיקה אחת.

האבחנה של היום שייכת ליועצת תקשורת אחת שבעוונותיי שכחתי את שמה. היא משווה את פרס למשה רבינו. על זה אמרו חכמים ממשה עד משה לא קם כשמעון. הנהלת מרץ שתתכנס מחר תהיה הר נבו של שמעון. אימא שלי בת שבעים ושתיים, זקופה וחטובה כמו שמעון, מכירה את פרס-"מרץ שמרץ" היא אומרת לי, ?הוא עוד יעשה להם זובור". אולי שמעון הוא לוזר אבל אימא שלי תמיד מנצחת.*

*ראו שנתיים לאחר מכן,  כשכל נשורת העבודה המוכה, באה אצל פרס להתחנן לפניו שיהא יושב ראש זמני לעולמי עולמיה של מפלגתם הדוויה.

יום חמישי –  21.12.2000 – לא חשוב מי מגיש.

ועדת הבחירות של הכנסת מדליקה נר ראשון של חנוכה, שלהבת הנר מסרבת להידלק מן הבושה.

החכים נדחקים לעבר המצלמה כמו בתור לחלוקת מסכות אבך.

בעשרה לחצות צועד פרס באיזה מסדרון אלמוני עם ארשת של גרי קופר ב"בצהריי היום"-"רציתי לרוץ" הוא אומר למצלמות "אבל לא נתנו לי"-ברקע "מעוז צור ישועתי" לצלילי דמיטרי טיומקין.

אתנחתא – מראיינים ומרואיינים. או בצלו של גדעון לוי.

פינת הנחמה היחידה בכל ערוצי הכסף של היהודים היא תכניתו של גדעון לוי. יושב בן אדם שואל שאלות על דברים שמטרידים אותו באמת, ומוכן להקשיב לתשובות. הדגש הוא על להקשיב. אצל גדעון לוי אתה מרגיש כאילו עברת לארץ אחרת. הלם תרבות.

לא ברור למה רוב אומות העולם קיבלו את הנקודה כחברה שוות זכויות בקהילת האותיות, ורק היהודים מנדים אותה באלות שבועות וחרמות. הפסיק דרוש להם ליהודים כדי לנשום. אבל הנקודה מיותרת עד הרגע שבו הם מוכרחים להיכנע ולמלמל  "המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה"  וגו'

הגויים לעומת זאת למדו לנוח-פסוק ובסופו סימן שאלה נענה בפסוק ובסופו נקודה. המרואיין שיודע את שבחי הנקודה מבקש להגיע אליה, והמראיין שיודע שהמרואיין יודע את שבחי הנקודה, מניח לו להגיע אליה…

השימוש בנקודה הוא גם האסטרטגיה הנכונה כדי לומר יותר, לא פחות.

נאמר שהראיון צריך להמשך שלוש דקות, אם המרואיין סומך על המראיין שלו ועל המסר שלו עצמו, טוב יעשה אם יניח למראיין לשאול כמה שיותר שאלות, כי אז אפשר יהיה לכסות הרבה יותר אספקטים של נושא הראיון. תשובות קצרות שנקודה בסופן הן גם הדרך הטובה ביותר להוכיח שאתה בטוח בתשובתך.

הבעיה בערוצי הזהב של היהודים שבתשעים אחוז מן המקרים המראיין אינו מוכן באמת לראיון והוא בונה על כך שהמרואיין שלו יברבר, ו"איך שהוא יהיה שמח". מרואיין שאינו ברברן מטבעו, או שאינו מאמין בתורת הבירבור כורת את הענף עליו הוא יושב יחד עם המראיין.

שמעון פרס מתראיין כך. שומו שמים הוא פשוט עונה. וכשהוא מסיים לענות הוא שותק. ואז על פי רוב נתפשים המראיינים שלו לא מוכנים לשאלה הבאה ושואלים את אותה שאלה בשינוי אדרת. אבל שמעון, מן הבודדים בין הפוליטיקאים שלנו שעבר את מבחני הבנת הקריאה בגיל צעיר מאד, שידע מספיק ראיונות בחייו, מביט בהם ברחמים (הרבה יותר מדי פעמים בחוסר סבלנות שנתפש כהתנשאות) ומחכה. (הוא ואימא שלי לא מכירים את המושג בירבור.) כל התכונות הטובות האלו לא עוזרות לו כמובן.

המראיין מתחיל לפרפר. הוא ניצב מול הארסנל העלוב של שאלותיו וברוב המקרים פונה לאלימות-"אבל אומרים שאחותך זונה?"

הראיון יוצא מכלל שליטה. לא זורם, חסרה בו אנושיות, פרס נראה לכל היותר כמורה שאינו מצליח להסביר לכתת מפגרים את המשוואה הנכונה, הנחת העבודה של הטלוויזיה הפופולארית היא שהצופים מזדהים תמיד עם המפגרים, פרס יוצא מן הראיון רע. שלכט.

מרואיין חלקלק מפרגן על פי רוב  לטיפשות של המראיין. יוצר  אוירה של סחבקיות שתגאה מן המסך אל עבר כורסאות הצפייה בבתים. או לחילופין הופך את  המסך לזירת לודרים, ואת הראיון להתגוששות של שרירנים מוכי סטרואידים (המראיין כמאלף אריות-דן מרגלית. דם חוור זורם סילונות סילונות מן המסך) בשתי הדרכים הוא נותן למראיין להצטיין ומעניק לצופים אכלה ראיון.

מרואיין ישר מפסיד על פי רוב את כל הקופה. הוא נראה כמי שאינו מבין מה רוצים ממנו, המראיין מתחיל לשאול את עצמו מה הוא רוצה ממנו, הצופים לא מקבלים תמורה בשביל האגרה, לא דם ולא סחבקיות, אין  שדה קרב, אין יריב, אין חיזור אין חתונה, לא יהיה שח לא יצא מט, יצא פלוץ.

בשלב זה אנחנו ממליצים לצופה השפוי לעבור לסי אנ אנ.

בתי הספר באנגליה ואמריקה מלמדים את תורת הדיון. בפרלמנט האנגלי אפילו אם יש ויכוח-argument מתייחסים אליו כאל דיון-debate. כנ"ל בסנט האמריקני. נראה כאילו במחוזות הדמוקרטיה האמיתית כל המעורבים נהנים מן המשחק. הניואנסים הם שקובעים, אתה מגיע לדוכן הנואמים או אל הראיון עם ציפורניים עשויות היטב, מטופחות למשעי. נסיכי החתולים יודעים שכדי להלך ולקפוץ אתה צריך רק לכריות, ואתה שולף ציפורן רק לכהרף עין, כדי להיאחז, להסיר מכשול, אבל בעקר כדי להמשיך ללכת.

הנוק אאוט הוא משעמם. ניצחון בנקודות הוא הקתרזיס של כל המשתתפים-מרואיינים, מראיינים וצופים אניני טעם שיודעים את כללי המשחק.

גדעון לוי הוא המראיין היחידי בכל שממת המדבר הטלוויזיוני שיוצר עניין סביב המהות, בין אם זו מהות של התרחשות (אירוע בלינגו התקשורתי) או מהות המתהווה במחוזות הנפש. פגישה בינו לבין שולמית אלוני מאפשרת לה להיות נינוחה ועל כן לחפש תשובות אמיתיות ולא לחשוש לחשוף את המקומות בהם היא פגיעה. קשה לה עם זכות השיבה. היא ממשיכה לשרות עם הקושי. גדעון לוי אינו קופץ ומנפנף בחולשתה, גם לו קשה עם זכות השיבה, ולעם ישראל קשה הרבה יותר. אלמלא הייתה קופצת עלינו השטרנהל בשבע וחצי עם גן הילדים שלה היינו יכולים לכבות את הטלוויזיה עכשיו ולחשוב שיש חיים אחרי גאולה.

יום חמישי ה – 21.12.2000

הפעם מגדילה השטרנהל לעשות-היא נוזפת בכל המרואיינים שמפריעים לה להכניס עוד קטע דלוח מן הכנסת, ובכל ראיון היא מנסה לומר את המילה האחרונה: המרואיין מסכם- "ולכן אני מקווה שפרס ירוץ מחר".

שטרנהל: "אפילו שהוא נחשב ללוזר נצחי". נו אני שואל אתכם?

פרופסור אביגדור פונים בדאגה: "היא תהפוך עוד מעט את השולחן, תראה איך הגוף שלה נשלח  אל עבר השר הנבוך"

שטרנהל-ואתה באמת רוצה שנאמין שהמניעים שלכם הם אידיאולוגים בלבד"?

פונים-"זאת תנוחה של ילדים המבקשים להגיע אל ממתק שהמבוגר הדבילי מנפנף מול עיניהם, תראה תראה… עוד רגע היא תתפוש את רענן כהן בעניבתו הסגולה…"

פסוקו של יום: "פרס שביקש להמריא על מסלולה של מרץ, התרסק על הישורת האחרונה  של יוסי שריד"*. מתאים לאמנון אברמוביץ' – חנניה רייכמן של הערוץ הראשון. (אף אחד לא ידע מי זה חנניה רייכמן נוזפת בי אימא שלי, תכתוב אבשלום קור. -לא רוצה לכתוב אבשלום קור טוב?)

יום חמישי, שישי, שבת, ראשון ה -  21.22.23.24.12.2000 – כל  המרואיינים כולם.

הפרצופים מתחלפים על האקרן הקטן שלי כמו בתכנת מרפ משוגעת. אהוד אולמרט מקלל את ברק קללות נמרצות. העיתונאי דני רובינשטיין שואל את המקללים-אם האמנתם לעראפאת עשרים שנה שהוא רוצה להשמיד את ישראל, למה אתם לא מאמינים לו שהוא רוצה שלום? התשובה המתבקשת-כי הליכוד מאמין רק לרבי מרצחים, התשובה הניתנת-מפי מיכאל איתן-ח"כ מן הליכוד והקוץ הנצחי בתחת  של הליכוד-תוספת קללות (כשהיינו ילדים היינו מקללים אינעל אביך, אחר כך בהעדר יצירתיות היינו ממשיכים אינעל אבי אבי אבי אבי אביך, וכל המרבה באבי הרי זה משובח) באולפן יושב עוזי ברעם שריד עתיק מימי מפאי ההיסטורית וזוכר את אשכול וזוכר את גולדה וזוכר את דיין וזוכר את טעם שנאת בגין בחלב אמו, ולא סובל את פרס, ולא אוהב את ביילין, ומקנא קנאה אפורה כשק באברום בורג, וזוכר את אבא אבן, וממשיך לרבוץ באולפן כמו ממצא ארכיאולוגי, ולקחת אחריות רק על התככים ועל הנפלאות אשר עשו המכבים, ומי יזכור את עוזי ברעם? אבל את אברום בורג זכור נזכורה- האי גברא רבא, עוקר הרים ומצטט ציטוטין מן התורה ומן הגמרה ומן פרופסור גרשום שלום, גיס שישי ושביעי בהיכלה של "ישראל אחת", עליו נאמר 'מחרבייך ומהרסייך ממך יצאו', תלית שאי אתה מבדיל בה בין תכלת ללבן, את הבורג הקטן נזכורה לדורות איך הלך לראות את "המלאכים של צ'רלי," מימינו מלאכית ומשמאלו מלאכית ומעליו המלאך המשחית את מפלגת העבודה, עובר בין הבתרים ועושה גשר של ברזל בשביל אריק שרון לתפארת מדינת ישראל.

אימא שלי חוששת ממלחמת אזרחים. אני מרגיע אותה. הברעמים והבורגים והרמונים מסדרים לנו ממשלת ימין שתעשה לנו מלחמה בה יתאחד העם כולו סביב קולו המרגיע של נחמן שי, והמה הבב"רים (בורג ברעם רמון) יוכלו להמשיך שבת אחים גם יחד ולזעוק חמסים על ימין ועל שמאל-עד תמות נפשי עם פלישתים.

וכבר יודעים הכל שברק ימסור את ההר ואת הבית, ואפי פיין מצוטט כמי שאמר למופז שהוא אפיזודה חולפת שתעבור מן העולם, ואין חכם כבעל ניסיון שראה את משה ויהושוע ונביאים ומלכים ומוקדונים ונפוליאונים והרצלים ובן גוריונים חולפים מן העולם-כל אחד והאפיזודה שלו-ועכשיו בא לנו גלגול של בר-כוזיבא-אפי איתם,  לקומם חורבות ביתר.

ואחרון למעכירי השמש המבקשת להאיר את חשכת ימי החנוכה,  אופיר פינס שגם הוא למד פרק בתורת  המלחמה והוא מתנפל בחינת המגננה הטובה ביותר היא המתקפה, על אישה אומללה אחת שחרפה נפשה לבוא אצל אולפני היהודים ולומר מה שכולנו יודעים, בין בענייני יישובי הבקעה ובין בענייני כל הנשים המוכות והילד האחד מכל ארבעה שחי מתחת לקו העוני, שאופיר פינס וחבריו לא שמים זין. ואם יש לו זין לשים אותו, איך הוא מרשה לעצמו, הוד ח"כיותו לנפנף בו דווקא לנוכח האישה היחידה בכל ים התקשורת והתשפוכת המצחין המתגעש, הזועקת בלחישה את הטרגדיה האמיתית של הימים האלה-"אני עדיין מכבדת את הדמוקרטיה," אומרת תושבת הבקעה, "ואני לא אנהג באלימות לכשתבוא עת פינוי, אבל אתם לא טרחתם לבוא לדבר, להסביר, לשכנע, לאמץ ולחזק את ליבנו מפני הגלות הבאה לנשלינו מבתינו על גדות ירדן וים המות, מי יגול עפר מעיניך יא ברק. עפר אתה לרגליה אדון פינס, וכולנו כפרת דמעה אחת מדמעותיה.

יום חמישי 28.12.00 – שעה 7.00 – מגישים אורי לוי, ובטוח שאורלי וילנאי הייתה שם.

(לבדוק את שמו של אורי לוי)

אורלי וילנאי פדרבוש, אורי לוי, עמנואל הצרפתי והשף של שרתון מוריה באילת אוכלים בשמונה בבוקר ארוחת סילוסטר על חורבן הסכמי השלום. הם אוכלים שליו ברוטב בשמל לזכר יציאת מצרים, ועוד טעימות מן הפורל, הדניס, והפדידה ברוטב כמהין ושקדים וצימוקים, לזכר הדגה שהיו אבותינו מושים מנהרות בבל, ומקנחים במעדן תות וניל לתפארת אחד מכל ארבעת הילדים הרעבים במדינת ישראל-זאת תקשורת וזה החלום וזה שברו.

13.12.2002 – שעה 7.00 – מנחה ליאת רגב.

ליאת רגב מנחה ביד רמה וברגל גסה את תכנית הבוקר של רשת א'.

היא מתעקשת לשאול את השאלות וגם לענות עליהן. היא שואלת על העדר תרבות בחברה הישראלית ואינה מניחה למרואיין שלה לסיים משפט. "הדברים ברורים" זהו משפט המפתח במפגשיה של ליאת רגב עם האומללים שטורחים להשכים לאולפנה בשעת אפס. אם הדברים כל כך ברורים מדוע אנחנו מוכרחים לשלם את האגרה?

השאלה שמציבה את ליאת רגב בראש סולם האיוולת לשבוע זה היא-"אם ביל קלינטון היה נבחר לראשות ממשלת ישראל האם הוא היה מצליח להשלים את כהונתו?",  התשובה שלי, של אימא שלי ושל פרופסור אביגדור פונים היא "לא! כיון שהנחת היסוד של השאלה היא שהתקשורת בעולם המודרני אחראית במידה רבה להצלחתו של המועמד, וביל קלינטון היה פוגש במעוזי התקשורת הישראלית את ליאת רגב וכפיליה…"

לנוכח אראלים ומצוקים אלה, ביל הוא יבלית שוליים מצויה.  המרואיינת של ליאת רגב היא מישהי שעשתה עבודת מחקר על הצלחתם של "הצעירים" בפוליטיקה הישראלית. היא מדברת בשפה אקדמאית שעל פי הבעת פניה של ליאת רגב ברור שאינה עוברת את סף התאים האפורים שלה. היא מנסה להסביר את הקורלציה בין תדמית למסר. היא מדברת על אינטליגנציה קוגניטיבית של המועמד לעומת תחושות הבטן של ציבור היסטרי…היא מנסה לומר משהו חשוב בקשר להעדר רצפטורים מתאימים בציבוריות הישראלית בכל מה שנוגע לאידיאולוגיה בסיסית. ליאת רגב מפסיקה אותה עם כל חטף נשימה, כדי להחזיר אותה אל הריאליה של תרבות הראיונות הרכילותית של תכנית הבוקר…היא לא מבינה למה האורחת כמעט מתביישת לענות על שאלה אינטליגנטית כמו-"אם ביל קלינטון היה מזיין את לימור לבנת…" טוב, לא בדיוק, אבל "אם"…"נניח…"

ליאת רגב מתחרה עם המפגעים האקולוגיים החמורים ביותר בארץ ויכולה להם. א'. אם היא הפתיחה היומית של השיח הישראלי ליום שישי הקצר, מה פלא שבעקבותיה ימשיך הביוב להציף את צינורות התקשורת האלקטרונית עד "יומן שישי". היא יושבת מול המצלמות כמו גננת החוששת מן הילד האינטליגנטי הבא בגן. אפילו ישראל כץ, השמן המרובע שהתייחסנו אליו בכתובים לפני שנתיים, הטיל המדבר של הליכוד, מכבש הדרכים של כל דיון, האיש שסיסמתו היא "דבר עד מוות", נעצר לנוכח החולדה הזאת החושפת לעומתו שיניים-"הדברים ברורים, הדברים ברורים"…

הדברים האלה נכתבים בדיוק שנתיים אחרי הפרקים שהואלתם לקרוא עד כה. שנתיים, ושוב בחירות. ואני ואימא שלי בודקים את עצמנו. אז מה יש לנו – מצנע עשה זובור לפואד, (פואד עשה לו זובור בחזרה בפריימריס) שרון עשה זובור לביבי, (ביבי עשה לו זובור בחזרה בוועידה.) דרעי השתחרר מן הכלא, והרב עובדיה השתחרר מדרעי. הבן עיזרי שהביא אל פתח משרד הרווחה עוד רבע מליון רעבים מחייך כמו חתול צ'סייר, לעולם לא תסוף שמנת מצלחתו של הרב…אימא שלי מזמרת בעליצות-"הימים חולפים שנה עוברת אבל המנגינה לעולם נשארת." חוץ מגאולה. איפה גאולה? נעלמה ממסכי בוקר טוב ישראל, נעלמה מאקרני ערב חדש…הו הנה היא מפציעה…זורחת אחרי כותרות יומן השבוע…איך נטלו מאתנו את לחם יומנו, חצי שעה של נוחם בין חמש לשש…הרי בגלל מחצית השעה הזאת יכולנו לתפקד יממה שלימה, לשאת את האיינשטיינים את הורדים, את ההכי אחי מאירים… את גיא פלג… אפילו את אילה חסון נשר הזורעת שניים ושתיים אחרי כל שם עצם על פי מצוות רולטה משוגעת אבל לבטח לא על פי כללי הדקדוק העברי.

אבל חוץ מזה לא קרה כלום, מה שהיה הוא שיהיה יותר גרוע. אגב-מאתה והלאה ילוו את הדפים האלה שמות הנופלים על מזבח מצעד האיוולת של העם היהודי לדורותיו, החל מן ה-12.12.2002 .  אפשר שהקורא החרוץ, הרץ בין השורות האלו, יעצור לרגע להרהר בפער הנורא שבין מה שקורין חכמים-השיח הלאומי לאבדן האנושי.

רב"ט קרן יעקובי, בת 19 מחדרה, לוחמת פלוגת "סחלב" של המשטרה הצבאית, נהרגה יחד עם איש המשטרה הצבאית ליד מחסום צה"ל בקרבת מערת המכפלה.

—————————————————————-

בעיתון הארץ מן ה -2002 .13.12 נכתב:*

"קרן יעקובי זכתה לתואר ההרוגה הראשונה שנהרגה בצה"ל ב"תקרית מבצעית", מאז שולבו מחדש נשים בצה"ל בתפקידי לחימה."

מנפלאות היופמיזם והז'רגון העיתונאי-"ההרוגה הראשונה" לאיזה מנין? האם זהו בעוונותינו הסיפתח לרשימה חדשה של הרוגי מלכות?-נשים לוחמות שנפלו על משמרתן? האם נפתחה הרשימה הנפרדת הזאת כדי לא להעמיס על מכסת הרשימה הקודרת של "סתם הרוגי מלכות" מאז פרוץ האינתיפאדה? היש רשימה מיוחדת לסיירים בדווים? לעולים מברית המועצות? לרווקים? למחוסרי עבודה?

ועוד. הידיעה מדגישה שקרן זכרה לברכה, נהרגה ב"תקרית מבצעית", מה היא "תקרית מבצעית"? האם 12 הרוגי האמבוש בחברון בחמישה עשר בנובמבר נהרגו ב"תקרית שאינה מבצעית?" האם המילה "מבצעית" מוסיפה לתקרית נופך של הוד והדר וממלכתיות רבה? ואם כך, של מי היה המבצע? של הנהרגים או ההורגים?

הרי אין ספק שחולית הפת"ח המוטרפת יצאה ל"מבצע סוף העולם", אם כך להם כיוון העיתון.  אבל החיילים ששמרו על הדרך בחברון אף הם היו מעורבים במבצע שעיקרו-שמירה על עולי הרגל, מבצעון קטן ושולי במסגרת  מבצע "חומת מגן ד'" שהוא חלק מן המבצע הכולל של מלחמה בטרור, בחסות ארה"ב המצויה בעיצומו של מבצע עולמי לשמירת הסדר הקוסמי. כמובן שהאזרחים שעשו את דרכם למערת המכפלה, לא היו חלק מן המבצעים האלה, אבל הם ללא ספק חלק ממבצע חשוב לא פחות-ישובה של הארץ המובטחת מים עד ירדנים. אז במה נשתנתה תקרית זאת מכל התקריות?

*זה שייך לעניין כי הטלויזיונרים אינם סומכים על הבנת הנקרא של עם ישראל – ראה סקרי משרד החינוך, וטורחים לקרוא את פרשת היום כמו את פרשת השבוע, בבתי הכנסת הוירטואליים שלנו.

16.12.2002 – האם היו אלה ליאת רגב וגיא פלג שחבשו את קטדרת המנחים בתכנית הבוקר של יום צעיר זה?

פנינת היום מפי הרב פרץ איש ש"ס בעניין ההצבעה לתקציב.

"אצלנו מצביע כל אחד לפי מצפונו ועל כן אצביע לפי מצפונו של הרב עובדיה". על זה מבסס ידידי בימאי הסרטים סעדיה פילם את סרטו החדש "פלישת חוטפי המצפונים"

הימים שבין ה19 וה-21 בחודש האחרון למניין חדשי השנה, יזכרו בתולדות ישראל כ"ימי הטייפון". כל שדרי הטלוויזיה מכינים את העם היושב בציון לחמת אפן של רוחות הצפון. עברה זעם ומשלחת רוחות רעות, ליאת רגב מגיעה לשיאי האורגזמה של ההומור התקשורתי כשהיא שואלת את גיא פלג אם הוא לא חושש ששחקני מכבי חיפה יעופו מן הספסל… אימא שלי מכריחה אותי לעלות אל הגג ולקשור את כל מה שהוא בר תעופה על גגנו הדל. עבר יום כלה סוף שבוע האימים, הולך וסובב הרוח והטייפון? פלוץ בצלחת השדרים של רשת א' …בשבת אנחנו נוסעים אל מוקד הסופה בירושלים, ושם מקדמת את פנינו שמש חייכנית שלא ראתה את שידורי הבוקר של פלג את שגב ושות.

22.12.2002 – מגישה ליאת פלג ואולי גם גיא פלג, אבל הוא אסקופה לשפתיה המשתלחות.

הרב יצחק ארמה נהרג בפיגוע חבלני.

ארבעה פלסטינים נהרגו בשטחים.

מחבל אחד נהרג בניסיון לבצע פיגוע בקיבוץ מורג.

שמונה אנשים נהרגו בתאונות דרכים.

הנושא החם של הבוקר הוא אבעבועות שחורות. אבל לפני כן מצליחה הפרופסור יולי תמיר, להוציא את גדעון עזרא מן הכלים. גדעון עזרא מספר כרגיל לעם ישראל שאלמלא ממשלתו חסינת הכדורים היו נהרגים הרבה יותר אזרחים, (כמה אזרחים זה הרבה יותר מאזרח אחד?) הוא נוזף בליאת שגב על שאינה

מתירה לו לצעוק על יולי תמיר. עכשיו היא מתירה והוא שוכח את נושא הצעקה וכשהוא נזכר, הוא אומר ששרון הוא הגבר היחידי שהוא מכיר שמסוגל להעניק בטחון לעם ישראל…כן הגבר היחידי…ד"ש לעפרך גולדה מאיר שהייתה הגבר היחידי שהעניק למדינת ישראל את מלחמת יום הדין. למה נראה לי תמיד שגדעון עזרא כועס, על ששכחו להציב לפניו לוח שש בש וטורקי קטן, על שולחן אולפן הבוקר של רשת א'-הדה אל ג'אבר, עם המסבחה ביד, יושב עם עם ישראל ומגלגל בעלילות גברים, הרוג אחד פחות, הרוג אחד יותר-מופז אחלה גבר, שרון, אחסן מן אחסן, יולי תמיר? אישה למטבח…ליאת פלג כלומר שגב, צוררת בליבה את עלבון הנשים, וכמעשה יעל בסיסרא, ודלילה בשמשון, מבטיחה לגדעון עזרא את זכות התגובה ושוכחת אותו עד "חדשות החצי". אחר כך עובר האולפן למצב "כוננות אבעבועות…" מה קרה לאנטרקס משנה שעברה?

ואלוף פיקוד הדרום לשעבר, גבר שבגברים, יום טוב סמיה, מסביר לעם ישראל שהוא אמר כבר לפני שנתיים מה צריך לעשות עם רצועת עזה, אבל בגלל"עונבי עניבות" למיניהם, לא נעשה דבר. אני ממהר להסיר את העניבה מצווארי מחמת הגזענות החדשה הנובטת על מרקע שידורי הבוקר, גורו לכם "עונבי עניבות", ולא סתם עונבי עניבות אלא "למיניהם"…רוצה לומר התבטאות גורפת, אם כי עדיין אני מתלבט אם ב"למיניהם" התכוון האלוף במיל' לעניבות או לעונביהן, שהרי לא אמר" למיניהן", לשון נקבה שיש ליחס אותה לעניבה, אלא בפירוש אמר, "למיניהם" כמו שכתוב בספר בראשית ותוצא הארץ ירק עשב למיניהו…או שמא כיוון בכלל ל"מינים" לשון "כופרים" שאז פתח האלוף הנכבד חזית חדשה בין כופרים עונבי עניבות לחרדים ומאמינים שאינם מינים עונבי עניבות…אלוף יהודי מי ידע חייך?

25.12.2002 –יש לבדוק איזה יום מתרונן היה זה. על כל פנים מי שלא ראה שמחת ביתנו ביום הזה לא ראה שמחה מימיו.

שובה של הגאולה. איך היא מפציעה על האקרן של "שבע וחצי" וכל הגלקסיות מחווירות לעומתה, הנה היא גאולה אבן, רהוטה מאבא אבן, תוכה כברה, לא תתפוש אותה ביריד ההבלים, מלה בסלע שאלה בתרי, והיא יורה אותן שקולות ובהירות ומהירות, הקצב באולפן שלה הוא קצב ברזילאי עם חיוך צרפתי ותמימות בתולית משהו…הסקרנות שלה היא אמיתית, כמו גור של חתולים המבקש לחדור אל סל כבסים מלוכלכים ונשאר צח מחלב…גאולה היא חוד החנית של אידיאל הנשיות השפויה, הרחומה, הקפדנית, שאינה מוותרת אבל סולחת, האימא שלא הייתה לנו בילדותינו העשוקה…אור לשדרים, שיר השירים לצופים. ובזויות שפתיה נח לו, הפלא ופלא…הומור שקט…עדין יותר ממה שלמדה בבית מדרשו של דניאל פאר…הומור לשדרית ישראלית…"על כל אלה ועל גאולה שמור נא לי אלי הטוב"

27.12.2002

מכסת חללי היום והלילה-עשרה פלשתינאים. הטלוויזיה הישראלית כבר אינה טורחת אפילו לציין את שמותיהם. כולם ללא ספק מחבלים איומים, יוצאי חלציו של בן לאדן, אל קאידה במסווה החמס, במסווה הצופים המוסלמים…

חג מולד עצוב בבית לחם, ובנצרת. בבית הלבן מחסנים את כלבו של הבוש מפני אבעבועות שחורות.

29.12.2002 – אורי לוי כהן, ועליזה אחת שאת שם משפחתה לא הותירו לנו דברי ימיה הקצרים על האקרן שלנו לזכור. אבל הייתה גם הייתה אחת כזאת.

יהודה במברגר, צביקה זימן, נועם אפטר וגבריאל חוטר נהרגו בפיגוע בעתניאל.

ילדה בת חמש או שמונה נהרגה בחאן יונס.

באולפן הבוקר של רשת – אורי ועליזה. מראיינת בתולה היא עליזה, אבל אורי לוי לא נותן לה צ'אנס. כיאה לשועל ותיק הוא לא סומך עליה, וחוטף מפיה את כל ההתחלות הסופים והאמצע של כל ראיון. על שפתיה היפות של עליזה מרחף חיוך מתנצל…אישה יפה ונחבאת אל הכלים שיצאה פעם ראשונה עם בעלה, עובד משרד החוץ למסיבה של דיפלומטים, וככל שהוא נעשה לחוץ יותר והיא מתאמצת להשביע את רצונו היא מפשלת יותר.

המרואיינים הופכים להיות עניין שולי בסאגת חבלי ההסתגלות האלה- מיכאל איתן מבקש להכשיר את מועמדותו של ברוך מרזל, לזה קורין בבני ברק "הגעלת כלים." זהבה גלאון מתנגדת נחרצות להרחקתו של אחמד טיבי מן הכנסת…אבל מיכאל איתן כמיטב מסורת הליכוד חוטף לה את המיקרופון כל פעם, ויד המנחים העסוקים בשמירה אישית לוחצת, קצרה מלהושיע.

חוט של חן ורצון טוב עדיין משוח על פניה המיוסרות של עליזה הירוקה…לצפות בה זה כמו לעקוב אחרי משה רבנו העולל, ששמו בפניו שתי קערות, האחת של זהב והשנייה של אש…מי יהא מלאך אלוהים שיסית את לשונה של עליזה ממלכודת האש אל מכמני הזהב? גם השם עליזה אינו מבטיח רבות, שם כפוי טובה על יד שמות בסלע כמו ליאת, וגלית, ושלי במלעיל שהיו צריכים לומר אות במלרע…אבל אולי השם עליזה מבטיח בכל זאת משהו, שהוא נצר למשפחת השמות הותיקים כמו רבקה, ואסתר, ו…גאולה…

הו גאולה.

7.1.03

עשרים וחמישה הרוגים בפיגוע ברחוב נווה שאנן בתל-אביב. חמישה עשר אזרחים ישראלים, שבעה עובדים זרים ושני מחבלים.

עד עכשיו המספרים לא מדויקים. אבל בז'רגון התקשורתי, לפנינו מאזן של עשרים ושלושה נרצחים ושני רוצחים. זוהי סמנטיקה תקשורתית. היד שהפעילה את מנגנון הפיצוץ של מזוודות הנפץ היא ידם של שני פלסטינאים-הם ללא ספק הרוצחים. אבל מי רצח את שני הפלסטינאים? פתאום אני מתחיל לחשוב שאם הייתי פוגש אותם ביום שמש אביבית בשכם…היית יכול לנגב יחד איתם צלחת חומוס הגונה, ולקנח בכנפה. אני בטוח גם שלא הייתי רואה לפני, שני נערים שהמציאו את האי קיו, ואם הם היו מספרים לי שהם עומדים להתאבד למחרת היום בתחנה המרכזית של תל-אביב, ואחר כך לפגוש את  מוחמד, בעדן גן של כל המאמינים, על ארוחות הקורדון בלו המוגשות לשהידים בחברתן של יפהפיות מאלף לילה ולילה, הייתי ודאי מרחם עליהם

ואז אולי הייתי ממשיך לשאול את עצמי, האם אלה הם באמת הרוצחים? אולי גם הם הנרצחים? אולי מי ששלח אותם להתרסק על חמשה עשר ק"ג טי אנ טי, וחמישה ק"ג ברגים, אומים ושאר ירקות..הוא הרוצח הציני שעדיין לא שילם את המחיר? ציני? אבל מה אם גם הוא מאמין שדין מוחמד בסיף…ו"הטובים" הם אלה המתאבדים באמונה ובלהט, יחד עם כושים מקניה, רומנים מבוקרשט, ויהודים מפתח תקווה? פתח תקווה…אולי "המשלח האלמוני" קרא באיזה מקום שעמק עכור הפלסטינאי יהפוך לפתח תקווה, אם שני נערים תמימים שמאמינים שעמק עכור אכן יהפוך לפתח תקווה, יתפוצצו בלב ליבו של קניון איילון?

מה אז? מי הרוצח האמיתי?

משטרת ישראל מחפשת את האשמים.  היא לעולם לא תאסור את אלוהי מוחמד והנביאים…אם מישהו יכול לשכנע את כל המתאבדים האלה ושולחיהם ומפקדיהם ומנהיגיהם, וחכמי הדת שלהם, שהמזבח לעולה הוא מטען חומר נפץ וערימת ברגים…אותו צריך לאסור! אבל המולה המטיף במסגד אינו אחראי, הוא רק שופרו של הנביא, שאלוהים דיבר מפיו…

ובכן שופר האמונה גם הוא אינו אשם, יהושע תקע בשבעים שופרות, אבל לא השופרות הם שהחליטו על הרס חומות יריחו, אפילו לא יהושע שבקש שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון, עד שתסתיים מלאכת השחיטה בגבעון…האשמה היא במי שעצר את השמש…הוא עצר את השמש בארמניה, באושוויץ, הוא יעצור את השמש בעוד ימים אחדים בעירק, ואולי גם על בית קדשו, אבן השתייה, הר הבית…

אלה ימים קשים לשדרים. מה אתה עושה עם כל כך הרבה נרצחים שקרעי בשרם מתערבים בכרעיים של רוצחיהם. עד מתי אתה לובש על פניך ארשת תשעה באב כדי לשאול בפעם האלף את אותן שאלות ולקבל אותן תשובות…מתי מותר לך להתחיל לחייך? ביום השני לפיגוע, אחרי קבורת הנרצחים? לפני פעולות התגמול? או אחרי היום השלישי, כשעדיין לא המציא בורא עולם מנוחה למנוחים שעדיין לא זוהו כי ראשיהם נערפו, שיניהם נופצו, ידיהם נשרפו ואפילו המכון לרפואה משפטית שביום רגיל עוסק סתם בהעלמת איברים לצרכי מחקר (אפרופו התקשורת) מרים ידיים…מתי חוזרים לבדיחות התפלות…

מתי חוזרים לקלישאות הלחות, ששהדי במרומים, אפילו בהן יש נחמה ונוחם…"בשר מבשרינו אתם" אמר ראש הממשלה לעובדים הזרים…האומנם? אני נזכר בידידי הגנאי-עובד זר שחלה אנושות בכלא הישראלי. בשרו הצטמק והלך, כיבים ומורסות צימחו בו…רקב ותולעה…הדי שוועתו נדדו בין קירות חדרי המעצר, למסדרונות בתי המשפט, ללשכות עורכי הדין, וחוזר חלילה…בשר מבשרינו…

(ודאי, חיות אדם מקצצות בבשר החי-הג'יהאד האיסלמי והחמס…אבל הג'רגון הטלוויזיוני אינו יודע רחם: איפה עוד מקצצים בבשר החי? בבנק הפועלים! בשר מבשרינו…)

לפתע נראה כאילו הטרוף המפוצץ שלושים ק'ג טי אנ טי בתחנות האוטובוסים, אינו סתם תוצר של הקיצוניות האיסלמית. המטפורה היא שפתו של האורקל, "לא בחיל ולא בכוח אלוהי צבאות כי אם בקול דממה דקה…" זו הנשארת תלויה בחלל האוויר, שנייה אחת לפני שמסתערים עלינו להצילנו צופרי הסירנות וצוותי הטלוויזיה. ומן הדממה הזאת עולה קול אחר, בצקון לחש, כשמשא השנים המדממות רובץ על כתפינו, אנחנו שילדינו בכו בצל גרדומים, אנחנו ראשי ממשלה בחסד המפרסם, הולכים אצל העובדים הזרים- -סמל לניוולינו-חרפת עולם. אנחנו הולכים אצלם כמצוות היחצ"ן העושה למענינו מסעי בחירות, ידי יעקב מחזיקות בנעל, ושפתינו אוספות רוק יהודי ליריקת עולם-"הרי אתם מגורשים לנו…" בעוד  קולו של עשיו מבטיח למגורשינו-"בשר מבשרינו אתם,

דם מדמינו…" אלוהים שפעם נשק לוחמים ועצם עיניהם ההוזות, לסדום היינו? לעמורה דמינו?

בשעה חמש מפציעה על האקרן דליה. עלמת חן שכבר היינו מדברים בעדה, והנה היא עולה כפורחת וצומחת לתוך נעליה של האחת והיחידה-גאולה.

דליה לובשת חולצה אדומה כשצאוורונה פתוח, מתחת לשמלה שחורה עמוקת מחשוף, וכשמסתבר לה שכתבתנו לענייניי מפלגות איילה חסון, מפציעה למולה מאולפן אחר לבושה באותה שמלה ואותה חולצה בדיוק, היא לא מתאפקת ומחמיאה לה על טעמה הטוב בלבוש. הריעו לה פוצחות הצפרים בשיר-יש לה הומור…והיא לא חושבת שאסור לה לחשוף אותו בימי בכי ותאניה…

רציתי לשיח במעלותיו של דודי זילברשלג, שנקרא לאולפן הבוקר של רשת א', ואמר בניחותא שמצנע בתשדירי הבחירות, יביא למפלתו של מצנע שקיווינו שאולי הוא ראוי…

מצנע הפונה לעם ישראל ואומר על החבלנים-אנחנו "נכסח" אותם, הוא עוד חוליגן אחד שתפש את המיקרופון בועידת הליכוד, וכיבה את הבהוב התקווה אחרון שהבליח לשפויים הדבילים שבקרבנו, וכי מה חשבנו? תמימים שכמונו- דרך כוכב מחיפה? ניסים יבואו לנו מן הבית ברחוב הירקון? על זה אמר המשורר-מעשה שתחילתו בהילל בן שחר וסופו בחמור נוער."

אבל אני רציתי בכלל לשיח בדודי זילברשלג, שאילו כל שלומי אמוני ישראל חובשי הכיפות ועדויי הציצית היו נוטלים כזית מחכמתו, שיקול דעתו המחויך, דרך ארץ שלו, סבלנותו סובלנותו…הייתי מזמן חוזר בתשובה ומבקש להצטרף לאחרון הפרסומאים במשרדו החרדי, אם יש לו בכלל משרד.

9.1.03

ספק חייל ספק שוטר ספק מחבל סורי נהרג בגבול סוריה ישראל-סתם יום של חול.

בובות שתים בובותיים, ליאת וורד זו וזו…

לא יתכן שאינני מצליח להבדיל בין ליאת רגב לורד דויד, זאת אשמתי-אני עוור צבעים, כבד אוזן, על סף האלצהיימר… צילה וגילה של תכנית הבוקר ברשת א'. אבל גם אימא שלי לא מצליחה…היא מנסה לתת בהן סימנים: "ורד זאת הגב' עם החיוך העקום…" היא מתכוונת לדרך בה סוקרת ורד במצודד את מציאת השנה של הטלוויזיה הישראלית-גיא פלג…היא מטה את ראשה לימין (גיא יושב לשמאלה) ובחצי חיוך כפוי משלחת בו מבט-'ישחקו נא השוטים לפנינו.'

ובעוד עין אחת  "סולחת" להאי גברא על גמלוניותו המנפצת חרסינה, נתונה עינה השנייה בצלמי האולפן, בנתבי התמונה, בבמאי שמאחרי הזכוכית, לאמור-אל דאגה, אני כאן…מוכנה להתגייס לכל מקרה חירום…רק תגידו מה לעשות, הכול בשליטה…" מובן מאליו  שהקומוניקציה הבלתי פוסקת הזאת של הורד עם מנהלי האולפן שלה, גורמת לי ולאימא שלי להניח את מסכות האבח שלנו בהישג יד, להכין את המטפים בבית וללבוש אפודי מגן, היו דברים מעולם…ראה חלום אבימלך- "ותפרוץ אש ממקלט הטלוויזיה לאכול את ארזי שכונת הורדים י (שם אנחנו גרים) רוצה לומר-ורד מנחה את תכנית הבוקר על סף הקטסטרופה…יש תחושה ברורה שהאולפן עומד להתמוטט עליה ועל פניה, שגיא פלג עומד לקפוץ מן החלון, שהצלם יתגלה כאיש הג'יהאד האיסלמי ומצלמתו תתחיל מיד לרסס את האולפן בכדורים…זקופה, עיניה מקפצות מימין לשמאל, חיוכה קופא כחיוכו של ילד שנתפס על חם, כשחוש ההומור המקרטע שלה, מתנפץ אל מסכת פניו הקפואות של גיא פלג…

גיא פלג הוא פשוט שגיאה. אני זוכר אותו ככתבתב נלהב, נרגש נפעם ומגומגם…כמו תיכוניסט שנטל מיקרופון בערוץ המקומי והלך לאיבוד בחיפוש נואש אחר הנקודה בדיווחיו. עכשיו הוא כאן. לצידה של הורד.

לא די בכך שהראיונות רובם ככולם בכללותם, נראים כביצת מי מדמנה, גיא קופץ לתוכה כל פעם כמו היפופוטם צעיר, ומשפריץ נתזי בוץ לכל עבר…השיא מגיע כשהוא מראיין את יאן ראוכברגר ואלכס ליבק על תערוכתם ושואל אותם כשנותרה לו עוד דקה לסיום התכנית-"אז מה בעצם תפקידה של האמנות…" אפילו אימא שלי מרימה גבה, "יונג מאן" היא פונה אליו מכורסת הצפייה שלה-"אריסטו אפלטון וניטשה עוד לא הצליחו לישב את הקושיה הזאת, ולהם יש המון זמן באולפן שבו הם נמצאים…" (בשביל אימא שלי העולם הבא הוא אולפן טלוויזיה) בכלל צריך לשמוע את אימא שלי כשהיא מתייחסת למגישי החדשות בטלוויזיה…"התרנגולת הזאת…" כך היא קוראת ליעקב אחי-מאיר…או "שוב הם שולפים את האלטע זאכן"-חיים יבין…ה"צאצקע" זאת אהובתי גאולה, ו"הפלייבוי" הוא גבי גזית…

החברים של שרון מתגייסים בתכנית הבוקר להגן על המפטי דמפטי. "מה אתם רוצים? כבר אסור לתת מליון וחצי דולר הלוואה לחבר?" כמובן שעכברי האולפן מסתערים על המרואיין-"אבל בריבית כזאת? רק שלושה אחוז?"

-"מה איכפת לכם הריבית? רב סירל המיליונר הוא חבר שלו, ח ב ר…חבר יכול לתת גם בלי ריבית, מה איכפת לכם?"

-"איכפת איכפת…ועדת אשר…מבקר המדינה.." זועק גיא פלג וורד שולחת מבט מבוהל אל ריצפת האולפן לראות אם לא פערה האדמה את פיה לבלוע את קורח ובני עדתו.

סיכום שידורי הבוקר דהיום- יושבות להן חיפושיות זבל באולפן רשת א', סועדות  על בשרו של ראש ממשלה דשן, ואימא שלי צריכה לשלם את האגרה…בוקר טוב ישראל…

9.9.02

"הפוך על הפוך על הפוך על הפוך על"…חוץ מ"חבל על הזמן" זה הסלנג הישראלי שאנחנו שונאים יותר מכל. "הפוך על הפוך" הוא "התחמון הישראלי" בשיא חרפתו, איך לעשות מה שכאילו לא התכוונת לעשות כדי שיצא לבסוף מה שהתכוונת שיצא…או לחילופין-איך לא לעשות מה שהיית צריך לכאורה לעשות כדי שלא יצא מה שהעמדת פנים שרצית שיצא, אבל לא התכוונת שיצא…יש הרבה גרסאות ל"הפוך על הפוך"…לדוגמא ישיבה במשרד ראש הממשלה על כוס מיץ וקרקרים עבריים. משתתפים, כל פרשי המלך ויועציו.

יועץ א-"אל תסתבך עם הסברים מיותרים לעם היושב בציון, כל אחד יכול להראות מסמכים, המילה הכתובה לא עוברת בטלוויזיה…רוצים לעשות לך זובור (אימא שלי נדלקת) תעשה להם זובור באבוהו (אימא שלי שוב בצרות, היא כבר מבינה זובור אבל "זובור באבוהו" זאת "עליית מדרגה.")

תדבר אתם כמו שהעם אוהב, אתם אומרים שאני גנב? אני אומר שאבא של האבא שלכם גנב, זאת לשון שווקים עתיקת יומין, כל ישראלי מצוי מכיר אותה.."

יועץ ב'-"אבל השופט חשין יפסיק את השידור, הוא יגיד שזאת תעמולת בחירות…"

יועץ א'-"בטח שזאת תעמולת בחירות…צריך להכות את הטרור…צריך להכות את הטרור של העבודה ועיתון "הארץ"…והטרור של בית המשפט…לכן אריק אתה צריך תת להם את האימא של תעמולת הבחירות, דווקא כדי שהשופט חשין יפסיק אותך…איזה ישראלי ראוי לשמו יגלה סימפטיה לשופט שמצווה עליו לסגור באסטה בלתי חוקית…מס-הכנסה דופק אותנו, המשטרה דופקת אותנו, בתי המשפט הורסים אותנו…אותנו ואת ראש הממשלה המסכן שלנו…מה רוצים ממנו? יש לו באסטה ואף אחד לא יגיד לו מה לעשות בבאסטה שלו…עגבניות פה מלפפונים שם…מי הם בכלל שיגידו לראש הממשלה איפה לשים ת'מלפפונים שלו?

יועץ ג'-" אחרי השידור הזה אתה באמת תהיה ראש הממשלה של  כ ו ל ם,"

- של כל הדפוקים (עכשיו אני מצטרף לדיון: מפוטרי בנק הפועלים, בעלי המחצבות, נהגי המשאיות, נרדפי מע"מ לדורותיהם, לא גנבו ממך תינוק כשבאת מתימן? מה לא באת מתימן? אז איפה גנבו לך תינוק?…הבן הזה שלך עם הקרחת נראה קצת גנוב…תחשוב טוב…אבא שלך לא היה ממפוטרי אתא? משובתי נמל אשדוד? אין לך איזה קרוב רחוק בואדי סאליב? תחשוב טוב טוב…אתה דם מדמינו…זהו…אתה בטח עובד זר…בשר מבשרינו (ראה פרק קודם) מה הם רוצים מעובדים זרים? ישראלי אסור לו שיהיו לו חברים מליינים, אבל עובד זר? עובד אצלי כושי אחד, הדוד שלו הוא סגן ראש ממשלת במבמיה…אסור? מה זה מסכן אריק שלנו, עכשיו ירצו לראות לו את כל התיקים שבע שנים אחורנית…מי יש לו תיקים שבע שנים אחורנית…הלכו בשיטפונות בבת-ים…הלכו בשריפה בכימיקלים…לא הלכו? הבן שלו מנהל אותם? אז אם הבן שלו מנהל מה הוא יכול להבין בזה? בנים אכלו בוסר ושיני אבות חבל על הזמן (ציטוט מדברי שר המשפטים שטרית)…ועכשיו כולם לכיכר ציון…הפוך על הפוך על הפוך…"

בין שלושת הערוצים המכסים את עלילות הגיבורים של הדרמה ישראלית, הולך ערוץ עשר ותופש את אלוהים בביצים-סוף סוף אולפן שלא נראה כמו מעברה בדורה, ומנחה שקול ורהוט עם ניצוץ ממזרי בעיניים, ומעל הכול שני אורחים באולפן שינקו טלוויזיה עם חלב אמם, ולכן אין להם שום בעיה לשבור את כל החוקים, לקרוא לכל ילד בשמו ובשם משפחתו…עמנואל רוזן ומוטי קירשנבאום. הנה האחרון על הופעתו של אריאל שרון-"אם זהו ד-י-ב-ו-ר עדיפה זכות השתיקה", ושוב מוטי קירשנבאום-"אם מכבי תל-אביב תפסיד לפאנאטניקוס, אני יודע מי אשם-מיצנע!"

ערוץ עשר גם יודע להעניק לנו את התמונות הכי משמעותיות ממופע הפנטומימה של שרון, על אף האיסור של השופט חשין, הוא חוזר למסיבת העיתונאים לשמוע את הכתבת שלו, שממשיכה לדווח לעם ישראל, שהמנהיג שלו ממשיך לקלל את מיצנע, אבל לא מציג אפילו מסמך אחד כדי להדוף את מתקפת משנאיו…וברקע רואים את אריק, לווייתן שמן ומזיע…דופק על השולחן, שולח אגרוף מתריס אל שמיא, אם יש צדק יופע מייד, כאילו הוא טוביה החולב…לו הייתי רוטשילד…מדי פעם אפשר לשמוע בדל פסוק מזעקות השבר שלו…לא עשיתי, לא ראיתי, לא שמעתי…ערוץ עשר מסכן את עורו כדי להעניק לאריק שרון את זכות השתיקה לעיני כל העם היושב בציון…ועושה טלוויזיה מרתקת גם ממה שאיננו שומעים…

בערוץ הממלכתי, אין חדש- יעקב אחי מאיר מסתבך כמו דרדס עם ההנחתה של כבוד השופט, "אנחנו מפסיקים את השידור עכשיו כי אנחנו אנוסים להתחיל את תשדירי הבחירות בזמן…ראש הממשלה התחיל את מסיבת העיתונאים שלו באיחור…בלה בלה בלה…" אחי מאיר משדר היסטריה קלה-שמונה בסולם הפאניקה, ראש הממשלה סידר אותו, גם לא שם זין על אחי מאיר ועם ישראל ונתן להם לחכות כמה שבא לו עד שהתייצב לפני המיקרופון, וגם הרביץ מה זה תעמולת בחירות? חבל על הזמן!!!

ערוץ עשר היה  הראשון, שהודיע  שהשופט חשין הוא שהורה להפסיק את השידור ממשרד ראש הממשלה. הוא גם הודה מיד בתחושת אי הנוחות שאחזה ביושבים באולפן שהבינו לאחר דקה או שתיים שראש הממשלה נושא את נאום הבחירות המדהים ביותר בקריירה שלו בניגוד לחוק…ה-ו-א נישא ועולה על גל ההתלהמות שלו, ו-ה-ם אינם יודעים איך לעצור אותו…ערוץ עשר גרם לנו מיד להזדהות איתו כי גם אנחנו ידענו מיד שזהו נאום בחירות ועד שלא בא השופט חשין להצילנו היינו חסרי אונים, מה עושים? למי מצלצלים? הדרמה לא הייתה של שרון, היא הייתה דרמה טלוויזיונית שערוץ עשר השכיל לא להעמיד פנים שהוא המפיק אותה, אלא שהוא אחד השחקנים הראשיים בה, לפעמים נבוך, לרגעים מאבד שליטה,

שעה של העדר מניפולציות, כמו החיים.

13.1.03

שני ישראלים נהרגו, מיכאל קאזאקוב, ואזרח שני בחבל התענכים.

וכולם רוצים גדר…האלוף יום טוב סמיה, הוא דוגמה מאלפת לכישורים הנדרשים מאלוף בצבא היהודים.

בעל כושר ביטוי שכל מראייניו יכולים ללמוד ממנו, ויכולת מדהימה להלך בין הטיפות. למתוח ביקורת בלי לדבר ברחלות הקטנות, לבלום באלגנטיות שאלות מתלהמות, או סתם מטומטמות…להחזיר את השאלות הפוליטיות לפוליטיקאים ולהשאיר את הצבא נקי. אילו הייתה זו מדינה מתוקנת, היו קברניטיה שולחים כבר מזמן את האלוף סמיה, להיות שגריר ישראל באו"ם לפחות, או בארה"ב…ואם מתקבל הרושם שהדברים נכתבים בציניות, הרינו מצהירים בזה קבל עם ועדה-לא היא…יום טוב סמיה הוא באמת אחד המתראיינים הכי אינטליגנטים שפקדו את המסך הקטן בעת האחרונה. ההרהור הנוגה שאי אפשר בלעדיו לאימא שלי ולבנה הוא – איזה סדרת חינוך עבר האלוף סמיה עד שנעשה כל כך בקיא בדיפלומטיה של התקשורת, עד שלוטשה יכולתו להלך בשדה המוקשים של הפרדת הדרג המדיני מן הצבאי…לפעמים נראה כאילו כל אלוף בצה"ל צריך להחזיק לצידו לפחות שלושה עורכי דין, כדי לעמוד במבחן הסוברניות של הצבא כנגד הסוברניות של המדינה. מתי יש לחברה האלה זמן לתכנן מהלכים צבאיים? ההיסטוריה מוכיחה שגנרלים הם במיטבם, כשהם מרדנים, שוברי מסגרות, מתירים את הקשרים הגורדיים באבחת חרב. דווקא אלה שברגע מסוים בהיסטוריה, החליטו במודע או מתוך אינסטינקט להתעלם מן הפוליטיקאים, הם אלה שניצחו לבסוף במערכה. מונטי, פטון , אפילו אייזנאאור…גנרלים שהתייחסו לדברי הפוליטיקאים כאל זמזום זבובים טורד מסביב לקלחת המרק…נפוליון…סובורוב…צה"ל הקים לנו יותר מדי אלופים בנעלי דיפלומטים…מן המרחב המוגן שלי כפציפיסט מושבע, אני שואל את עצמי – האם לא זו היא באמת בעייתו של צבא היהודים המהולל?

ורד דויד שואלת שאלה: "האלוף יום טוב סמיה, רציתי לשאול אותך אם העובדה שנמצאו מזרקים בכליהם של שני המחבלים שנהרגו בגבול מצרים, מצביעה על עלית מדרגה בגבול הדרום, כלומר האם אפשר להניח ששני המחבלים באמת רצו לחטוף חיילי צה"ל ולהעבירם למצריים ואם כן מדוע המצרים לא עושים שום דבר בנידון, שהריי אנחנו יודעים שהגבול המערבי הזה הוא גבול פרוץ, די לשמוע את עדותם של התושבים המקומיים הרואים מדי יום איך מוברחים לאור היום עשרות טונות של מוצרי צריכה כולל סמים, ומה עשה הצבא במשך כל השנים האלה שהרי גדר לא הוקמה לאורך הגבול הזה אפילו שאנחנו יודעים שהבדווים מהווים אלמנט פרובלמאטי כשהמדובר הוא בעזרה לפלסטינאים, מה גם שהמדינה לא דאגה אף פעם לשלב אותם במערך ההגנתי שלה ולהעלות את רמת החיים שלהם ועל כן אין פלא שהם משמשים גששים לארגוני החבלה, וצהל ניצב חסר אונים בפני התופעה…וצודקים יישובי הפיתחה בכך

שהנה נפתחת חזית שלישית לנגד עיננו וממשלת ישראל אינה עושה דבר בנידון???"

וזאת רק דוגמא לשאלה ממוצעת ובלתי מזיקה של הגב דויד המנחה את המרואיין והצופים אל מי המנוחות של ערפל התקשורת במיטבו.

מושגים שהתקשורת אינה יכולה בלעדיהם.

"עליית מדרגה." האם נוכחותה של פנינה רוזנבלום בכנסת איננה בבחינת עליית מדרגה ברמת ה…

המלון השלם למנחה המושלם.

———————————-

1)הדברים ברורים.

2)אבל לפני כן אני רוצה למסור את תנחומי.

3)הקו האדום.

4)ועכשיו במעבר חד.

5)האם לא היה מחדל ב…

6)פצצה מתקתקת.

7)תישאר אתנו בינתיים.

20.1.03 – מגישים ליאת רגב לימינו של גיא פלג.

חוטפי הגופות. אילו היה מישהו עושה סרט סוריאליסטי על "המצב", לא היה יכול לחלום על סצנה מטורפת יותר מאשר משחק הבייסבול בגופתו של האדון נתנאל עוזרי.

על כל פנים, עוד חלל על מזבח הפאנאטיות.

ובשידורי הבוקר של רשת א' מהפך-ליאת רגב יושבת  ל י מ י נ ו  של גיא פלג. אולי מישהו קרא את דברינו מלפני ימים אחדים באשר לתנוחת הראש של הגב' רגב שישבה עד כה  ל ש מ א ל ו  של האדון פלג, והחליט להוכיח לנו שאפשר גם אחרת…ובכן אפשר…רק שליאת  נראית הבוקר מדוכדכת משהו ואנחנו יכולים בהחלט להבין לליבה. אימא שלי אומרת למשל שאף אחד לא יכול היה לשכנע

אותה להחליף צד במיטה הזוגית. אפילו בחלקת הקבר שנועדה לה ולאבי זכר צדיק מאד לברכה גדולה, היא תשכב, חס וחלילה, לימינו, כפי שהיה מקובל עליהם כל יובל חייהם יחד עלי אדמות, ושמישהו יעז לשנות סדרי עולם. לנשים זה חשוב העניין הזה עם הצדדים. שמענו על אבנים שהיו מתגלגלות ממקומן, אבל נשים? נשים הן הבית ובית אינו זז…את גיא לעומת זאת, לא משנה באיזה צד תשימו, הוא ממשיך להיות אחד ממעיינות השעמום השופעים ביותר שידע איזה שהוא מסך טלוויזיה באיזו שהיא נקודת זמן על פני הכדור. גיא יהפוך את שיגורו של הרב עובדיה במעבורת החלל לפגישה עם הסנהדרין הירוקה של המאדים ל"אייטם" הכי משעמם בהיסטוריה הטלוויזיונית של המזרח התיכון.

דן מרגלית לעומת זאת, צריך לקחת על עצמו אחריות מיניסטריאלית על התדרדרות השיח הציבורי במדינת ישראל. פופוליטיקה היא גרסה עצובה של תכנית הביבים של ריקי לייק. גרסה עצובה משום שאצל ריקי לייק מודים ומצהירים בריש גלי שהם מכבסים תחתונים צואים לעיני הקהל, שככל הבגד

צהוב יותר משתן מעורב בזרע,  מצחין יותר מחגורות וסת עתיקות, סמיך יותר מקיא ומוגלה, כן ייטב. להמון הרומי נתנו לחם ושעשועים, השעשועים היו נחלי דם באצטדיונים, ההמון המודרני אינו יכול לשפוך דם בשידור חי, ואין לו צורך בלחם, ועל כן נותנים לו קוקטייל של נאצות מעורב בכל המרכיבים הנזכרים לעיל, זהו המתכון של ריקי לייק. המתכון של דן מרגלית הוא זהה, רק במקום הסחי של החברה האמריקאית, שחורים ולבנים בעלי אי קיו בגובה דשא, תגרניות סקס, הומואידיוטיקוס של המאה העשרים ואחת, הוא מביא אל האולפן שלו "פוליטיקאים" ישראלים וגורם להם להפוך לחבורת פריקים מזילי ריר ששום קרקס של פריקים אנושיים לא ידמה לו.

אפילו מר מרגלית בעצמו, בתפקיד המאלף, המאמן, המעודד, המחרחר והמשסה, הוא טרול בארץ האורקים. בסופו של יום שידורים נשאלת רק שאלה אחת. האם הטלוויזיה מציבה מראה לקהלה, (ואפילו כך אין לנו סיבה לרוות נחת) או שמא היא מחזירה לנו בבואה מעוותת בדמות מה שהיא חושבת שהוא צלם דמותנו, וגורמת לנו להתנהג כך במפגשים המתנהלים תחת כנפיה, בין אם אלו תכניות אקטואליה, או סרטים דוקומנטריים כביכול…הבבואה הזאת אינה נשארת רק בין קירות האולפנים, מן הסלונים שלנו היא מתגנבת אל נותני השירותים, אל המשרדים הציבוריים, אל בתי המשפט, אל בית המחוקקים, אנחנו הופכים להיות מדינת ריקי לייק את דן מרגלית בע"מ.

30.1.2003

יומיים אחרי הבחירות.

לא לחינם לא כתבתי. נדמה שאין מה לחדש, שהכול ראיינו את הכל שאמרו את הכול…אימא שלי התחרפנה לגמרי-כשחיים יבין לא התאפק והסיר את הלוט מעל מדגם הטלוויזיה של ערוץ אחד, היא אמרה לסריגה שלה: "איזה חזוק."

-"אימא איך את מדברת?"

_"אם זה לא חזוק אז מה זה?"

ושוב השאיר ערוץ 10 את שני מתחריו מדממים על הקרשים. מאיר מול חיים יבין נראה כמו הקרב בין מוחמד עלי לסני ליסטון. הראשון רוקד כמו  זבוב עוקץ כמו צרעה השני מתנהל כשק חבוט של תפוחי אדמה, ושותפיו של מאיר לאולפן, מסרבים לדבר טלוויזיונית, ועושים על כן טלוויזיה מרתקת, מוטי קירשנבוים משולח רסן, רינו צרור מגויס מתמיד, עמנואל רוזן שוכח להיות אנליטי, שלושה אנשים שמגיבים מנהמת ליבם.

למה לעזאזל אינני זוכר את השידורים של ערוץ שתים.

אבל זאת רק ההתחלה, ערוץ  10 מוציא לשטח את הנשים הכי יפות, והכי אינטליגנטיות, לעומת יכולתה הבלתי מעורערת של רינה מצליח

(ערוץ 1?) להפוך תמיד את שאלת המנחה מן האולפן לחצי תשובה, ולספר בהמשך העגום לצופה את מה שהוא כבר יודע, ועוד לעומת ניצן חן הסובל מגמגום כרוני מאז שלח אותו הראשון לציון לצאת בחוצה, יורדות המלאכיות של ערוץ 10 על המרואיינים כמו טובי הכתבים של הסי אן אן. הן …רהוטות , מהוקצעות, ועדיין יפות. יחד עם המסוק של ערוץ 10 המצלם את שירת המכוניות של השמן העושה דרכו למגרשי התערוכה, הרי לנו סרט מותח כמעט כמו הסנדק, עכשווי יותר מ j.f.k. – ג'ימס בונד של שידורי האקטואליה.

מילה אחת על המתמודדים.

תומי לפיד מחזיר אותנו שלושה עמודים אחורה, לריקי לייק ודן מרגלית. דן מרגלית הוא פליני של שידורי האקטואלייה היהודית. הוא יצר את טומי לפיד, ובני ישראל הפכו את הסיוט מרחוב פופוליטיקה, למציאות גרוטסקית איומה. תומי לפיד מתחרה עם הנשים הכי שמנות של פליני , כשהוא מתחיל להבהב על המסך  אני מחכה לסטירים המרקדים בבכחנליות, הוא יצא מדפי ספר של הוגארט, הוא יראה תמיד כמו החשופיות היוצאות לשוטט עם לילה בגינתי, פעם אמרו לי לצקת עליהם מלח כדי להפטר מהן, וכשעשיתי זאת נותר אחריהם כתם שלוליתי של שומן. זה מה שיישאר מ"שינוי" אחרי שתומי לפיד ינגב לדתיים. הוא התחיל לעשות זאת שלוש שניות אחרי שהעם החכם היושב בציון הגיש לו לארוחת ערב חמישה עשר מנדטים. זה היה המחזה הכי סוריאלסטי שידעה הטלוויזיה הישראלית מימיה-דן מרגלית מראיין את הגולם שיצר, המלכה פופוליטיקה חוזרת, המלך אובו יוצא לשדה הקרב.

מיצנע ימשיך לדשדש עם שאריות העבודה במי אפסיים. אין לו הומור, אין לו צורה, "ברד" אומרת אימא שלי, "היה לנו אחד כזה בהכשרה, כל הדברים הטובים שהוא עשה יצאו לא טוב…"

האישה הכי מסוכנת בפוליטיקה הישראלית היא כמובן לימור ליבנת.

12.4.2003 – מעורב טלוויזיוני.

השיבה אל מחוזות הטלוויזיה הישראלית, אחרי שלושה שבועות של הטמעות ברשתות הבי בי סי והסי אנ אנ, היא כמו החזרה מקובנט גארדן של שנות אלפיים, אל השווקים  של צ'ארלס דיקנס. התצוגה  של ערוץ 1 עם 10, ו22, מזכירה את התחרות של קרקסי הפריקים בשיקגו של המאה התשע עשרה. חילופי זוגות-זה שם המשחק. ערוץ 1 מחזיר אל המגרש את דניאל פאר ולצידו צפור רננים בשם ציפורה מה שמה*…ערוץ 10 על סף התאבדות, מושיב את המראיין הניאנדרטלי מאיר איינשטיין לצידה של יעל דן. רק ערוץ 22 לוקח את כולם בגדול כשהוא מושיב באולפן את נתן זהבי…סולו, לפחות עד שמונה.

איכה נפלת הילל בן שחר-דן פאר, האם זו בת הזוג שעושה את המראיין? או שמא דחף לך מישהו מהתדמיתנים של ערוץ 1 מלמד בקר באחוריך לאמור-'שטותים', זה מה שהולך היום, אספרי ישראלי, דביליות  נרכשת. הצרה עם  דניאל פאר היא שהאינטליגנציה זועקת מעיניו, ומעוותת את גופו הסולידי

בקונפליקט הנולד  מן הצורך להתעמת עם השטויות הנוראות שהוא מוכרח לפלוט בצו מעצבי הרייטינג, ולנוכח עמיתתו היושבת לצידו כאילו בלעה ברז כיבוי של כוונות טובות, מתחרה ציפורה מה שמה ב"ליאת זה שמה" על כתר מלכת הדיות שהיא כידוע  עוף מתביית על צחנת נבלות. השתיים האלה יושבות באולפנים דלי תקציב ועיצוב, כשאפן אנין הטעם מתעקם שלושים פעם בדקה, לנוכח המרואיינים האלה, שכל אשמתם היא שמישהו הזמין אותם לאולפן להתראיין.  הן יודעות את האמת…לא תמכרו להן לוקשים, ימים יגידו, האמזונות של הבינה הישראלית… בין דניאל פאר לבין ציפורה מה שמה, מתנהל פינג-פונג הנראה כתחרות חבטות בשקי קמח עתיקים ומחוררים, עם כל חבטה נופחים השקים לעברם ענן עכור של אבקה מצחינה. דני פאר באבירות אומללה, מתאמץ להסתיר את העוויתות הפוקדות את פניו בכל פעם כשציפורה שומטת את כדורי הדיאלוג שהוא מנסה לשלוח לעברה, והיא, כמומיה עתיקת יומין, נותנת בו מבט מזוגג ומשלימה ב'אכן כן' ו'אנחנו עוד נראה' וכיוצא באלו אמרות כנף דהויות שדיות מחליפות ביניהן כשהן חולפות מעל חירייה.

אבל שני אלו הם רק המתאבן הצנוע שמגיש לנו ערוץ 1 לפני שאנחנו עוברים למנה העיקרית של ערוץ 10 – קבלו את הטרול הגדול מאיר איינשטיין. מן הסתם נעדרנו ארוכות מערוצי התקשורת הישראלית, אם לא ידענו על הרכש המדהים של שחקן החיזוק הגדול מכולם, איינשטיין הזועם, פחד ורעד האקרנים,

אליל השערים, הרשתות והדשא הירוק. הנה הוא מסתער על יושב ראש המועצה לשמירה על ארץ ישראל יפה.

איינשטיין הנורא-אאתם אמרתם לאזרחי ישראל לאהחזיר את הניילונים (לא קונדומים, אלא אלה מן החדר האטום) לרשתות האאשיווק?

המרואיין האפוס-כן…כן…

איינשטיין מגן האומה-ומה ההההתמורה שאנחנו נקבל?

מרואיין מתבוסס בחרפתו-מה ז'תומרת?

איינשטיין מחרחר ופניו מתכרכמות כפני המלאך המשחית-אאאנחנו שילמנו במיטב כספינו עבור הניילונים האאאאלה (לא קונדומים), עכשיו אתם רוצים שאאנחזיר אותם ללא תמורה?

מרואיין-אנחנו מבקשים רק למנוע את השלכתם אל פחי האשפה, הניילון כידוע הוא חומר בלתי מתכלה…איכות הסביבה…איכות החיים?

איינשטיין-(בסלידה מוחלטת מכל הקרציות האלו המבקשות להתעשר על גב הניילון המסכן שלנו)-ואתם עוד מבקשים אותנו להאפריד אותם מסרטי ההדבקה, ולאאהביא אותם מקופלים…מקופלים!!! (הקיפול, זה מה שיהרוג את איינשטיין ויגמור את מלכות בית שלישי) והוא גומר (גומר לא מסיים) בחרחור עסיסי.."ואאאתה באמת חושב שמישהו יטרח לאאהביא את הניילונים (לא קונדומים) האלה לרשתות השיווק? משמע "אתה מצפה שהישראלים הפריירים יוותרו על משחק של הפועל מחניים נגד הפועל נהריים כדי ללכת ל'סופר" ולהחזיר ניילון? איפה אתה חי?

יושב ראש המועצה לשמירה על ארץ ישראל יפה, כבר לא יודע איפה הוא חי, הוא נותן בנו מבט נזוף ואומלל, מי יחלצנו מצבת הראיון הנוקב של האיינשטיין? עד הבוקר הוא חשב לתומו שמעשיו הטובים נרשמים על ספר דברי הימים של לו צדיקים והנה הבוקר הודיע לו האיינשטיין שהוא שותף לקנונית הניילונים הגדולה, העוקץ הגדול מכולם שנחשף בידי עוקר שיניים זה…

הוא עוד מנסה להשחיל פסוק אחד או שניים כדי לנקות את עצמו מן הזוהמה הניילונית שדבקה בו, אבל הפעם מגיע חרון אפו של האיינשטיין לשיאו…ואחרי דקה קלאסית שהמראיין והמרואיין מגיעים לקרשצ'נדו של מרתון הזעקות שבלעדיהן לא יקום ראיון ראוי לשמו בערוצי היהודים-אתה לא נותן לי לגמור את הפסוק…-האאדברים ברורים…-אבל עוד מילה אחת…הבהרת את

האאעניין…-אבל…-תן לי  ל נ ה ל  את הראיון!!!

אתם מבינים? הבעיה היא לא בעיית הניילונים (לא קונדומים) הבעיה היא בעיה של ניהול…אינשטיין ינהל! שום יו'ר של ארץ ישראל יפה או לא…לא יגיד לו מה להגיד למרואיין שלו להגיד… זה עניין של שליטה ברחבת היריב…רביבו של תכניות הבוקר מכה שנית… המטוס…

ומה עושה יעל דן לצידו של האיינשטיין? מתאמצת להתחמק… בסדרה של צחקוקים, חיוכים והתחנחנויות היא מבקשת להסתיר את הר הגעש המתפרץ של תרבות הראיון הישראלי… אבל ראיתם פעם את יעל דן? קטנה כזאת…שברירית…איינשטיין מטיל צל ענק על האולפן שהיא יושבת בו, ואם היא תעז להתערב במסעי הצלב שלו נגד הניילונים (לא קונדומים) הוא יפגוש אותה בגומלין. הגומלין הוא כמובן הראיון עם סגן אלוף אומלל מחילות העורף, שרק היום נזכר לסיים את מצב החירום בישראל… אבל איננו זוכר באיזה אולפן (שניים, עשר או אחד) הוטלה לפתחו האשמה הנוראה הזאת – "קודם כל בלבלתם לנו את הביצים עם מסכות אב'כ ומזרקי אטרופין, כשכולנו ידענו שלא יקרה כלום, אחר כך שומו שמים אמרתם לנו לפתוח את אריזות המסכות האלו, ושרפתם, ממש שרפתם מיליוני דולרים מתקציבה המתכווץ של המדינה, וכל זאת אחרי שידעתם שהישראלים אינם עיזים, והם ממילא לא ילכו עם ערכות המגן צמודות לתחת."

אימא שלי נאנחת לצידי: "אם טוב אז גם לא טוב?"

ואני מסביר לה-זאת היא אמנות הראיון-הלוא כך ישירו האיינשטיינים וחבריהם ברוח חג הפסח הממשמש ובא (מר איינשטיין, אגב, הודיע לפני שעה בתכנית הבוקר לכל שומרי אמוני ישראל, שהוא הנשגב, יבלה, יעשה את החג בחו"ל, ומה לו שולחן השוטים של הסדר…) ובכן כך הם ישוררו-אילו הוריד עלינו מטר של טילים ולא היו לנו מסכות-דיינו. ואילו היו לנו מסכות ולא הוריד עלינו מטר של טילים…גם כך דיינו… ר'ל איך שלא תסתכלי על זה אימא יקרה, רע. תמיד רע.

נפשי יוצאת אל גאולה.

1.5.2003 (תאריך משוער)

מאז מפלת ברק מהלכת מפלגת העבודה כמוכת סנוורים.

היא מקרטעת וצונחת אל חביון החור השחור עם ממשלת פואד שרון.

מהרסיה ומחרביה ממנה יוצאים, והיא מניחה לפואד השמן לכרסם בה מבפנים.

אחרי שנים ארוכות של סימפטיה ואמפטיה לאיש היחידי שנותר בה משכמו ומעלה, ברור לנו ששמעון פרס  ראוי לכל לקח מר שהורוהו חייו עתירי המעש, מנהיג לעם היושב בציון הוא יותר לא יהיה. הוא לא מתרוצץ בשוק מחנה יהודה ושוק הכרמל, מחוגי השעון הביולוגי שלו מזינים את חוסר סבלנותו כלפי עיתונאים וסתם עמך, אי אתה יכול להיות נסיך בישראל של שנות אלפיים ולבקש לך מנהיגות, אתה צריך להיות קלגס או סתם גס…והצרה עם אחא שמעון שהיום חשובה לו מפלגת העבודה כקליפת השום. חזונו האישי, הפרטי, הראוי כל כך, אבל הבלתי אפשרי כל כך, גורם לו היות יתד בעגלת העבודה המתדרדרת.

כשכל אלה מאחריו, ופרצופו נטול חוש ההומור הולך לפניו, מה פלא שמצנע לא הצליח להלהיב אפילו את זקני צפת.

מצנע הוא המקל הלבן של מפלגה שהוכתה בעיוורון מוחלט. הוא יכול היה להראות לה את הדרך אבל אין מי שיראה. עיני אחדים כבו במנעמי שלטון- פואד ושות,עיני אחרים נפגעו במלחמות אחים-רמון, בורג  ושו"ת, אי אפשר להאשים איש מהם, העם היושב בציון הוא עם של חנונים, סוחרי נדל"ן, סרסורי קולות,

כבר לא נותר אפילו מי שיהמר על המחר, גטו של צביעות, מדינה של כוללים, אפילו התנועה הקיבוצית היא כולל אחד גדול. העם היושב בציון לימד אותם שהכנסת היא עוד בורסה אחת, והם מריצים מניות.  בין אם מצנע הוא האיש הנכון או לא, הוא בודאי לא במקום הנכון.

וכיון שהמפלגות בישראל כבר מזמן אינן מדברות בלשון של עקרונות ואידיאולוגיה, ומגדילה לעשות מפלגת הליכוד שעד היום מפרסמת את המצע שלה מחר, ונותנת להמוני בוחריה, שלומי ישראל, בדיוק את מה שהם מבקשים – "לא לדעת", התרופה היחידה למפלגת העבודה, ואנחנו אומרים זאת בכאב לב, בחריקת שיניים, בהיותנו אנשי מדיה החיים מעבר לעידן "המסר הוא המסג'" בעידן שהמסר מת והמסג' התאבד, לאור כל הדברים האלה, ובגלל צוק העיתים, אנחנו חוזרים  לימים שבהם חיפשו בני ישראל רק דבר אחד-מנהיג. שישים עליהם מיסים, שייטול את נשותיהם, שיהפוך את בניהם לעבדים, כך אמר שמואל לבני ישראל שקצה נפשם בשופטים…ובני ישראל אמרו לו-מה שיבוא יבוא –תן לנו מלך.

בעבור זאת ניצח הליכוד בבחירות – 2003  – שרון הוא המלך השמן. ובעבור זאת חיבת מפלגת העבודה להעמיד כנגדו מישהו שיש לו הדרת פנים, שיעור קומה, מנהיג. מלך אחר – רזה.

לא אברהם מצנע. לא מי שמתרץ ומסביר את מעשיו. לא מי שמדבר אל השכל ולא אל הבטן. איש חכם אנחנו רוצים שידע להסתיר את חכמתו, להתהלך עם מוכרי המלפפונים ועם החלפנים בשוקי הדולרים, שידע להעלות חיוך על שפתיהן של עלמות, שידע לרקד לפני ארון אלוהים, כל אלוהים שהוא, כדויד המלך בשעתו, שפניו פני תינוק ועיניו עיני זקן, גבוה משכמו ומעלה, שהחליפות תהלומנה אותו כמו שהן הלמו פעם את ביבי, איש שאוהב להשתעשע עם כתבי טלוויזיה, שאוהב אותם כי הוא אוהב את עצמו. זה המועמד האידיאלי של מפלגת העבודה, יש כרגע רק איש כזה בקרבה, אחד ויחיד – מתן וילנאי. בואו נשים לנו אותו לראש.*

כשאני קורא את הגוילים האלה שנה אחת אחרי…אני מודה ותוודה –התפוגג לו המתן  בערפל הקרבות של הפוליטיקה הישראלית, ולא נותר ממנו אלא צל צילה של הבטחה אומללת – מאה קולפה.

19.3.2003 – הפרק הזה מקורו במחשכי הפאראנויות הכי עמוקות שלי ושל אימא שלי…

הנשרים באים.

בנשרים יש משהו מתכונות הדרקון.

הם גדולים, טופריהם חדים, הם מגביהים עוף והם שוכנים במערות המוח  הזוחלי של האנושות-יצורים כבירי כנפיים, הצונחים ממרום לחטוף גורי דובים ואנשים.

מלחמות האדם הן יצירי המוח הזוחלי, ועל כן על ניסי המלחמה, מאז טרויה, דרך רומא וברלין, נישאים הנשרים בראשי הלגיונות, הארמיות והדיוויזיות.

הנשרים האמריקאיים צועדים שנית, משחר ימי האדם לא ראה העולם אימה כזאת נאספת לגבולותיה של מדינה אחת.

מה בין סאדאם לבוש? השם בלבד. מלבד שמם, ניצבים שניהם בשני קצותיו של הטירוף…אבל אם בכך היו מסתיימים הדברים דיינו.

מה בין אמריקה לעיראק? כאן מתחילה מלחמת העולמות האמיתית. סאדאם הוא משוגע וכבר היו דברים מעולם-משוגע אחד המצליח להצעיד מיליונים אל מותם. בוש הוא תוצר של אימפריה המאבדת את שפיותה, זה עוד לא קרה מעולם.

אמריקה היא מדינה שתושביה הם אבא ואימא אובו, אחרת איך היא יכולה אחרי האפוקליפסה של וייטנאם, והמיני אפוקליפסה של קוריאה, לצאת שוב למלחמת יום הדין בעיראק.

(יום הדין של מי?)

יש משהו בציביליזציה האמריקנית המטפח נשים שמנות באולמות הבינגו באטלנטה ואת ריקי לייק על מסכי הטלוויזיה, המייצר גזים רעילים הרבה יותר מכל חומרי ההשמדה המצויים, או לא, בידיו של סאדאם חוסיין. אלה הם גזים הנאספים בכרסו המתועשת, הדיגיטאלית הוירטואלית של גרגנטוא האמריקני, והוא מוכרח לשחרר אותם אחת לעשר שנים באיזה ג'ונגל עלום שם, או מדבר צחיח, אחרת הוא ימות מן הצחנה, אחרת יראה הפיצוץ שהרס את מגדלי התאומים באחת עשרה לספטמבר, כחגיגת זיקוקי דינור ידידותיים לעומת הטירוף הנובט במרתפי הדי.אנ. אי ומעבורות החלל של נאסא מחד,  ובין מדיחי הכלים והמנגלים של עקרות הבית באטלנטה מאידך.

מה שבוש אינו רוצה לדעת.

שלדאבון הלב ה11 בספטמבר היה רק חזרה כללית לקראת ה1 לדצמבר או כל תאריך אחר בכל חודש ובכול שנה. למה הישראלים לא אומרים לו את זה?

סטטיסטית, יחסית לגודלה של המדינה ומספר האוכלוסין, חוזר אצלנו ה-11 בספטמבר בממוצע אחת לחודש, ואפילו הניצים הכי מוטרפים בקרבנו יודעים שאי אפשר להפסיק את אורגיית הדמים בעזרת 1000 טנקים, ושבע מאות מטוסים.

אמריקה היוצאת היום למלחמה היא אומה פאראנואידית. ב-1936 הצליח אורסון וולס בחצי שעה לשכנע את 'אומת האמיצים' שחייזרים ירוקים רוקדים 'סווינג' ברחובות שיקגו. ב1948 הצליח סנטור מקרתי לשכנע את צאצאי המייפלאור שהקומוניסטים האדומים מרעילים בארות בלוס אנג'לס. פאראנויה מצד אחד ורגשי נחיתות  מצד שני, כי תמיד הייתה זאת אירופה שהנהיגה את העולם במלחמותיו הגדולות. הקאובוי האמריקני עלה על סוסו להציל את אירופה מידיו של הקיסר הגרמני, אבל גנרל אלנבי הורה לו את הדרך ואיך ולהיכן לכוון את האש. אחר כך הגיע חיל הפרשים לאירופה לגמור חשבון עם היטלר, אבל מי זוכר את רוזוולט ופטון? צ'רציל ומונטגומרי יושבים בין כוכבי הכימה. בכל מלחמה אחרת אליה יצא הענק האמריקני לבדו, החטיפו לו בביצים, התישו אותו ולבסוף גרשו אותו אסייתים שדופים, יחפים ומלוכסני עיניים. ומי שברך על פיצצת האטום בהירושימה ונגסקי, הוא שהודה באימפוטנטיות האמריקנית בפני בניה הצהובים והמטורפים לא פחות של ארץ השמש העולה. (שמתם לב שאצל האמריקנים לאויב תמיד יש צבע?…)

לאן הם צועדים עכשיו הנשרים? למעבדת הניסיונות הענקית של חברות ההיטק, של ענקי הטלקומוניקציה, שפוטיה האינפנטילים של תעשיית הסרטים ההוליוודית, מבקשים לחנוך את מכונות יום הדין שהחכימו כל כך, עד שהן מסוגלות לצלוף בגמל דרך קוף של מחט, ולהרוג יותר עיראקים חומים בעזרת נשקם ה'קונבנצנלי', מאשר פיצצת האטום המיושנת שהוטלה על הירושימה. הבה נתחכמה להם, אנחנו נפרוק אותם מן הנשק להשמדה המונית שיש או אין להם, בעזרת הנשק המשמיד המונים בלי שיקרא נשק להשמדה המונית.

מה איכפת להם לאמריקנים מה קורה בעיראק של סאדאם חוסיין? קולומביה נמצאת הרבה יותר קרוב ללוס אנג'לס, צפון קוריאה שייכת הרבה יותר להמספירה שלהם על כדור הארץ. מה קרה לעניי עירך?

אבל בואו ננקה את בוש מתאוות הזהב השחור ששמאלנים חסרי דעה מייחסים לו רק בגלל שהוא נולד בטקסס וההמבורגרים שהוא אכל היו ספוגים בנפט. מה נשאר? נשארה הטיפשות הגדולה של אומה שאף פעם לא הייתה צריכה  להילחם על אדמתה, שלא חוותה מחנות פליטים למיליונים, שבניה לא רוסקו בפצצות חכמות או טיפשות, יפות או מכוערות, שיערותיה לא היו למאכולת אש, ושדות התבואה שלה למלכודות מוות. ביג דיל, מאתיים חמישים אלף חברה נסעו לשחק במלחמה בעיראק, הלו ריקי לייק, גוד ביי לארי קינג.

סטטיסטיקה משוערת-כוח ההרס של הפצצות שיוטלו במלחמה הזאת במשך שבוע, יהיה גדול פי חמישים מכוח ההרס של סך כל הפצצות שהוטלו על ויטנאם במשך חודש, שהיה שווה לכוח ההרס של כל הפצצות שהוטלו במלחמת העולם השנייה. (ראה מצעד האיוולת)

הקנאה אוכלת אותם את האמריקנים. האירופאים שוברים חומות, מבטלים גבולות, אינם זקוקים לשום 'גריו קארד' כדי למלצר בשום מסעדה ברחבי היבשת, תעשיית התיאטרון בלונדון מגלגלת יותר כסף מאשר ביל גייט, אירופה הזקנה מתחדשת כמו עוף החול…למה משאירים את אלופי מקדונלנד מאחור?

חשבון פשוט. נניח שיש לסאדאם חוסיין נשק להשמדה המונית, ובוקר אחד הוא יקום וישלח חמישים טילים, חמישה עשר לכווית, חמישה עשר לערב הסעודית ועשרים לישראל. די בשלושה מטוסי הפצצה כדי להפוך את בגדאד להירושימה שנייה… ושלום לסאדאם חוסיין. מי צריך את המלחמה הזאת שבה ילחמו מחשבי ענק כנגד פלחים עם רובים אנגליים?

משוואת הסבל היא פשוטה-בהירושימה נהרגו שמונים אלף יפאנים, בעיראק יעקרו מאות אלפי פליטים מבתיהם השד יודע לכמה זמן? 'אם כל הפצצות' תמחק את כל הארמיות העיראקיות ותשאיר מאות אלפי אלמנות ויתומים. עשרות אלפי אנשים שגויסו בעל כורכם, ימותו לא למען בית, אם, מנהיג או עם…

אלא משום שהזין של בוש קצר בחמישה מ"מ מהזין של סאדאם. הכורדים יאכלו אותה כרגיל ואיך שלא יהיה. בתי הזיקוק יבערו שנית ומה יגידו הקורמורנים האחרונים? ומה יגיד החור באוזון אחרי שהפסקנו להשתמש בתרסיסים שאינם ידידותיים לסביבה.

כן. והאחת עשרה בספטמבר יחזור בדמות השנים עשר לפברואר, למרץ לאפריל, כי מספרם של אלה שילדיהם נהרגו לנגד עיניהם, וילדים שאבותיהם ואימותיהם נהרגו בנפל'ם, יגדל מיום ליום, מוחות שכול הקליפות קולפו מהם עד שרשי המוח הזוחלי.

כדור הארץ אינו מתחמם, הקרחונים אינם נמסים בקוטב. אפריקה אינה גוועת ברעב. האיידס אינו מחסל אוכלוסיות שלימות באסיה ואפריקה. וירוסים חדשים אינם מופיעים חדשות לבקרים. השעמום נורא. תנו לנו מלחמה בעיראק.

והנורא מכול עוד מחכה לעם האמיץ היושב בציון-שרון ביבי ומופז רוכבים במאסף של לגיונות הנשרים.

20.3.2003

משהו קרה בעולם. היום לא די בכך שאתה יוצא למלחמה בהסכמת המשפחה שלך, החונטה שלך, הפרלמנט שלך, הכנסייה שלך. היום אתה צריך לבקש רשות מכל העולם לצאת למלחמה.  האמריקנים הם הראשונים שצריכים לבקש ולקבל את רשות העולם לצאת למלחמה, כי הם שהפכו את הכוכב הירוק, מארץ מסתורין, מרובת עמים מנהגים וארצות, לכפר גלובלי מזוין הניזון מהמבורגר ושותה קוקה קולה.

ובכפר כמו בכפר, יש לבקש רשות ממועצת הכפר.

"חרה של כפר" אומרים האמריקנים, "אחרי שנתנו להם את כל מנעמי הכפר, את הc.n.n ואת טקס האוסקר, את הטלפונים הסלולריים, ואת ריקי לייק, אחרי שמילאנו את שמיהם במחול מסחרר של לוויינים מרקדים, מעבורות חלל חלודות, זבל רדיו אקטיבי. אחרי שלימדנו אותם להציף את הימים בכתמי שמן שחור, אחרי כל אלה, הם מחציפים פנים ואומרים לא ללהקת הבידור האולטימטיבי של הכפר, בתכניתה 'שחיטה בשלט רחוק.'?

זין על הכפר, וזין על מועצת הזקנים שלו. אנחנו יוצאים למלחמה בלי פתק מהוועדה הרפואית הממונה על שלום העולם.

הם שוכחים את וייטנאם, אחי גיבורי התהילה. למלחמת וייטנאם קראו 'מלחמת המנהלים', לינדון בי ז'ונסון, אבי גזע הבושים הרוכבים, הרג רבע מליון אמריקנים וויטנאמים בלי אישור הקונגרס. וייטנאם נרשמה בתולדות אמריקה כמלחמה ללא הכרזת מלחמה. אלה המלחמות הגרועות מכולן. אין להן חוקים, הן לא מתרחשות, 'בעצם אף פעם לא יצאנו ממש למלחמה בצפון וייטנאם,' הנשיא רק קיבל מנדט להפעיל את כל האמצעים על מנת לשמור על זקפתה הנופלת של אומת האמיצים, אחרת מה יגידו בגויים'-אני לא הולך להיות הנשיא שאיבד את צפון וייטנאם, והנשיא הראשון בהיסטוריה האמריקנית שהפסיד במלחמה,' זהו ציטוט מפי הגבורה, או קי קוראל…

24.3.2003

מלחמה שאין בצידה הכרזת מלחמה היא הגרועה מכולם. עם ישראל מנהל מלחמה כזאת, איש אינו יודע למה, בעד נגד מה הוא נלחם, עד איפה הוא נלחם, עד מתי?

מלחמה שאין בצידה הכרזת מלחמה, ניהלו רק היפאנים, והאביר האמריקני על סוסו הלבן זעק זעקה גדולה, 'צביעות רמייה, רצח ותאניה, הצהובים תקפו את פרל הרבור, לא הודיעו על מלחמה, לא בידי שליח ולא בידי שרף, סתם ככה, ירדו על הנמל השליו ביותר בעולם, הוואי פנינת סרטי הקליפסו הייתה למשיסה, עליהום!!!

ועכשיו יוצא הבוש למלחמה בלי לקבל את אישור הקונגרס שלו, לא הקונגרס האמריקני, אלא הקונגרס של העולם. גברותי ורבותי, כל מה שתראו על מסכי הטלוויזיה שלכם, הוא וירטואלי לחלוטין. העולם הדמוקרטי הזה שבוש לא קיבל את הכרעתו הדמוקרטית באשר ללגיטימיות של המלחמה, גם הוא וירטואלי לחלוטין. "החיים הם סרט" אמר 'לי-פו' שחלם שהוא פרפר החולם שהוא 'לי-פו'  והתעורר בתוך שלולית של שמן שחור.

שבעים ושלושה אחוזים מן העם היושב ביבשת אמריקה תומכים בנשיא בוש. בואו נעשה סדר: 1)חמישים אחוז מן העממים היושבים באמריקה לא יודעים מי הוא הנשיא הנוכחי בארצות הברית, לא איכפת להם מי הוא הנשיא המכהן בארצות הברית, אין להם מושג שחור מי היה מוחמד, ואיפה נמצאת הכעבה.

2)מתוך חמישים האחוזים הנותרים, בדיוק חמישים אחוז, הצביעו נגד בוש בבחירות לנשיאות, והמפסידים אינם שוכחים לעולם.

3)יוצא איפה שמתוך מאה אחוז אמריקנים בעלי זכות בחירה רק עשרים וחמישה  אחוז אמורים לתמוך בג'יהאד של בוש.

4)יש להניח גם שחלק קטן מתוך העשרים וחמישה אחוז האלה עדיין קראו את 'מצעד האיוולת' של ברברה טוכמן ועכשיו הם מפגינים מול הבית הלבן וברחובות סן פרנציסקו נגד המלחמה-נגיד חמישה אחוז?

5) על פי הסקרים עם כן, העם האמריקני לא החליט לצאת למלחמה, רק טקסס יוצאת שוב לקרב אלאמו.

11.4.2003

הנשרים "שחררו" את עיראק. בכל פעם כשדונאלד ראמספלד מופיע במסיבת עיתונאים, יש הרגשה שהוא עומד לחטוף התקפת אמוק אקוטית, לשלוף קלצ'ניקוב מתחת לדוכן המרואיינים, ולרסס בכדורים את הכתבים הנטפלים לזנבו כמו יתושי צה צה. הוא לא מבין אותם –"מה אתם רוצים למען השם? (השם חשוב לדונאלד ראמספלד כמו לרב עובדיה) מה אתם רוצים? שאחרי ארבעת אלפים שנות בערות, פתאום יקום אדם בבוקר ויראה שהוא עם ויתחיל ללכת? ולא ישדוד? ולא יבזוז? ולא יכלה חמתו בבתי חולים? איפה אתם רוצים שהעם הזה ישחרר את מצבורי האיבה האימה והאלימות שנאגרו בנשמתו המשועבדת אם לא בביזה וריקודי קופים על פסליו המנותצים של אבי כל הרודנים? מה אתם רוצים?"

זאת לא רק הטרגדיה של העם האמריקני, ולא רק הטרגדיה של העם היושב בעיראק, זו הטרגדיה של העולם כולו, שהמעצמה האדירה הזאת, שמחרבנת ביליוני דולרים ליום כדי ליצר את כלי הנשק היותר בדיוניים, ומקדימה את הוליווד בשנות אור בכל מה שנוגע לטכנולוגיות מתקדמות, ערש שלושת אלפים שלוש מאות שלושים ושלושה הלויינים הסובבים במחול סהרורי את כדור הארץ, ועוקבים אחריך בקומך בשכבך ובלכתך בדרך, העם האמריקני שנתן לנו את סופר מן ואת מקדונלנד, את נורמן מיילר ומרילין מונרו, כובש את באגדד, מאבטח את כל בארות הנפט, ו א י נ ו  מ צ י ב  ש ל ו ש ה  ט נ ק י ם

ל ר פ ו א ה  ל י ד  כ ל  ב י ת  ח ו ל י ם  צ י ב ו ר י, צולח את הפרת, משתין לתוך החידקל, ולא מקדיש עשרה טנקים עלובים כדי לשמור על ה מ ו ז י א ו ן

ה ל א ו מ י  של עיראק-בין המוזיאונים היחידים בעולם האוצרים בקרבם את דברי ימי האנושות.  אם יכולתם פעם לקוות ולהגיע לעירו של הגנב מבגדאד, ולראות את עלה התאנה האמיתי שנתנה חווה לאדם, אחרי שהסתבר לה שהאופנה השתנתה, תשכחו מזה. האמריקנים הגיעו לבגדאד, הם יהפכו כל אבן כדי למצוא מיכל קטנטן של פזגז למנגל מצוי, כדי להוכיח שסאדאם חוסיין היה אויב הפלנטה, ולא יציבו עשרה טנקים כדי לשמור על מורשת הפלנטה. בשבוע הבא הם יכבשו את קהיר, המצרים יהרסו את הפירמידות, יפרקו את הסירה של המלכותית של רעמסס השלישי, יסירו את ראשו של הספינקס, שלא לדבר על מוזיאון העתיקות המאובק של קהיר, והאמריקאים יחפשו את בן-לאדן מתחת לדוכני הפלאפל בשוק אל חליל. ואז לא אפשר יהיה להגיד: "כך חולפת תהילת עולם", לא תהיה תהילת עולם כשדגלי המנצחים יתנופפו בגאווה בבירות המזרח התיכון, והנחתים היפים בני השבע עשרה, מנשרים קלו מאריות גברו, אלה שלא נהרגו עדיין מאש ידידותית, יאמרו בעיניים רכות שדוק של דמעות לתפארת האוסקר מציף אותן: "אנחנו רוצים הביתה, אל הקדילק הטוב והישן, אל בת השכן שנותנת, אל הסופר בול, עד זקנה ושיבה תחת עצי הבינגו." כמה טוב שבאת הביתה ז'וני, אל תביט לאחור, הפצצות החכמות הרסו את מקדשי המלכה חטשפסות בלוקסור – Hush little baby don't you cry .

אבא של גאולה.  (אין לי תאריך מדויק לאינטרמצו הזה שנכתב אי שם בין מרץ לאפריל של שנת בוש הדרקון .)

דניאל פאר וליאת שגב מגישים את "בוקר חדש". מה קרה לפיגמליון פאר שיצר את גאולה גלתיאה? לאן נעלם ברנרד שאו של מגישי תכניות הבוקר, מי העלים את דניאל פאר? יושב לו איש מגושם לצידה של האישה הכי היסטרית בתולדות מחלקת החדשות. היא חוטפת ממנו את כותרות הדברים וסיומותיהם, ממשיכה להפציץ את מרואיניה בשאלות הכי ארוכות בדברי ימי הטלוויזיה העולמית, ומיד לאחר מכן לספר להם שהדברים ברורים…ופאר הקריינים בטלוויזיה, תפארת עלומי האקרנים, יושב לצידה ומדי פעם מגלגל עיניו למרום , מעשה סבתא סורגת ומוסיף "נאבאך" ו"אזוי" ו"אפאעס", לקהל משלמי האגרה, אחינו בני מרוקו עיראק יוצאי תימן סוריה וארצות המגרב. תלוש כמו כרוז של מפלגת העבודה שנפל לידי קבוצת אוהדי ביתר וליכוד, רמוס כמו מי שעבר עליו טנק של חסידי חב"ד, לא רלוונטי כמו עארפת ודויד לוי, דהום כמו אחרי מגה פיגוע…דני… דניאל… ילד פלא קונץ פטנט, מה עשו לך הנשים האסרטיביות האלו, הגורגונות, הסירנות הזועקות 'זמנך עבר!?'

צמד מגישים בטלוויזיה אינם כמו שני שוטרי סיור – אחד קורא והשני כותב.

הם צריכים להשלים אחד את השני, אי אפשר לשבת לצדה של ליאת שגב, המראיינת עני ושוע כמו החותנת  שלי, בצרורות, בקול תרועה ושופר עד שתיפול יריחו, ולנסות להגיש לצופה המתון, צפחת של נחת בלולה בשמן חיוכי צ'שייר-

לא עובד! והצרה היא שגם דני העדין חש שזה לא עובד, והצופה חש שדניאל חש, ואין בוקר ואין טוב.

7.1.004

אתמול רכשנו את המילון החדש של אבן שושן. יש שם "כוסית" ו"זין" ו"מרמלדה", אבל אין שם "מירמורים." רק אצל כתבתינו לעניני מפלגות המדווחת מועידת הליכוד יש "מירמורים" בליכוד. במה שונים המירמורים מסתם התמרמרות פשוטה? או שמא  עלו המירמורים האלה לשידור כהצדעה רופסת להמנהיג מנחם בגין שהיה מחדש גדול בשפה  ומצא קילקולים בליכוד, אבל איש לא העז להתפלש במירמורים מתחת לאפו. ואצל שרון הם יכולים, שנאמר: "בימים ההם אין מלך בישראל ובני מעיהם חמרמרו במירמורים." אבל אם במירמורים עסקינן הרי לכם מירמור שלשמעו יחוור עורם של חברברי הסאוונה.

אורי כהן אהרונוב הוא אחד מזריזי הלשון בין כתבינו לעינייני משטרה. כל מנחה החייב לשאת בעונשו, סוגר את הבסטה לחמש דקות כשהנ"ל עולה על האקרן ואונס את השפה מתחת לאפם של המפכ"ל והמדור המרכזי. זאת עמימות אומרת אימא שלי המתרגלת את הז'ארגון הטלוויזיוני, לעינייני משטרה יפה שפת סוד שנושא נשוא ומשפט תפל מתרוצצים בה כמוכי אקסטזי על לשונו של הכתב הכי פולני בטלוויזיה של הלבנט. אבל הערב הוא מגדיל לעשות – "המשטרה הגיעה ל'פוינט אוף נו ריטרן'" נו? אנד ווט דאז זה פוליצי דו  אבאוט איט?

משלמי האגרה מקבלים חדשת בילינגואליות אצל מר אהרונוב, אבל אם כבר אנגלית מדוע לא קצת אידיש למהדרין או פרסית (במלרע) לשלומי אמוני ישראל? אני אומר לכם מדוע פורח הפשע המאורגן במדינת ישראל, כי אפילו המשטרה עצמה, אינה יכולה לפענח את שפתו של מר כהנוב שתמיד מבקש להגיד לה מה לעשות, אבל מיראת החוק גומר תמיד בשיר מזמור להמפכ"ל האומלל שהגיע ל"פוינט אוף נו ריטרן" ומעבר לנקודה, כפי שאמר המשורר הלאומי-התהום.

אין גבול לרעות החולות שמשפיעה עלינו האגרה, אבל הגדיל לעשות ערוץ עשר שהניח על דלפק שידורי שחרית את אברי גלעד לצידה של איזו נעלבת תורנית, ועכשיו לא די שהליכוד הורס לי את היום, באים השנייים האלה ודופקים לי את הבוקר. אברי גלעד מפרצף אל המצלמה כאילו נשארו לו בין שיניו פירורים משאריות הכריך שאכל לארוחת שחר. ככל ליצן הוא משרה עלי רוח נכאים תהומית כשהוא מפלבל בעיניו, מותח את שרירי לסתו התחתונה ומצליח לנפנף כדרך הפילים הנוגים בתנוכי אוזניו תוך כדי הפרחת פסוקי שטן מוכה גרענת כלפי שותפתו האמולה להנחיה. ברוב המקרים מחייכת הגברת דנן חיוך שנראה כאילו היא עוברת לסדר היום על ההטרדה המעצבנת הזאת אבל בפעם הבאה… ומנסה לאתר את זנב עינייני דיומא שאבד בין מתיחת פנים אחת לטפיחת אוזן שנייה של המנחה הלאומי. אברי גלעד הוא מגה פיגוע של ערוצי החלומות, מכת מדינה תוצרת חיינו המנוערים ממעש. מן ליצן בסרט ההמשך של סופר מן, טעות ביצור, איסטרא בלגינא קיש קיש… "מה יותר גרוע מתרח זקן? תרח צעיר" אומרת אימא שלי וידה נשלחת אל השלט…"מה הם עשו עם המידלע ההיא, נו איך קוראים לה? שם כזה של חברת כנסת…"

"גאולה" אני מוחה דמעה מעיני, גאולה!!!

18.2.2004 יום רביעי – "שניים – זה תמיד ביחד."

פליאס ומליסנדה, מרק אנטוני וקליאופטרה, רומיאו ויוליה, ברטון וטיילור, הפבורן וטרייסי.

הזוגות הגדולים של ההיסטוריה.

אבל אצל אימא שלי זה הולך ככה: דוביק מה שמו וירדנה ארזי. אלי גולדשמידט ומה שמה? אברי גלעד ועוד מה שמה? מני פאר ומה שמה? אלי גולדשמידט ומה שמה? אימא שלי לא זוכרת על פי רוב את שמו של אחד משני המגישים של תכניות הבוקר, וזה מציב סימן שאלה ענק על ההגיון שבהושבתם, טנדו,   על כס המראיין-הילכו שניים בלתי אם נועדו?

זוגיות היא עניין שברירי ביותר שאפילו החכם באדם לא ירד לחקר רזיה. שלושה המה נפלאו ממנו…ושלישי בהם דרך גבר באישה. לו היה חי בעידננו, היה אומר "דרך מנחה במנחה."

אני זוכר את הימים בהם מלאו שלטי החוצות שלנו את דיוקנותיהם של שני מגישי החדשות בערוץ 10. כמו דיוקנו של סאדאם חוסיין, ממרומי כל בניין ומתחת לכל גשר רענן, התנוסס דיוקנותיהם של – - – אימא שלי לא זוכרת את שמם, וכך גם בנה, אם כי השניים מככבים עד עצם היום הזה בחדשות ערוץ 10 כל כך מעט זוגות הצליחו להשאיר חותם, כזוג, על דברי ימי הסלבריטאים. תמיד זוכרים יותר את מרלין מונרו מאשר את ארתור מילר, זכרו של ג'ון קנדי יאפיל תמיד על זכרה של ז'קלין, ולורן בקל, תיבדל לחיים ארוכים, לא תגיע לעולם למרום שבתו של בוגארט המנוח. –"ככה זה בזוגיות" אומר לי אביגדור פונים. "האחד הוא השמש והשני ירחו, אבל שתי שמשות-ניקגדה יפגשו, ואם בכל זאת חברו שני כוכבים לצמד, מרחיקה אותם האנושות מייד אל כס האולימפיים. שם? בבקשה, אבל לא בדלת אמותינו…"

זוגות מדהימים מהווים איום על חיינו העייפים, איש מאתנו אינו  רוצה לפגוש אותם, זוהרים ומתנוצצים,  על אקרן ארוחת הבוקר בשעה שהאישה שעמנו טורחת במטבח באנפילאות פולניות ירושת סבתה וחלוק שדהה לאור בקרים נטולי אהבה.

ועל כן תמיד לנוכח הזוגות הטלויזיוניים האלה, שוכחת אימא שלי את שמו של האחד, או לפחות את שם משפחתו, וזוכרת רק את זה ש…לא, לא את האהוב עליה בין השניים, לפעמים דווקא את מי שמעצבן אותה (ראה אברי גלעד ומה שמה). או (על פי רוב) את מי שנראה לה אבוד לצד בן זוגו, ("תסמונת האנדר דוג" קורא לזה אביגדור פונים, ראה קורותיהם של ליאת מה שמה וגיא פלג בספר זה*) רוצה לומר, לא תמיד הברק והזוהר של בן הזוג האחד הופך אותו לחביב הצופים בתכניות טנדו אלו.

והנה אנו מגיעים סוף סוף לבוקר זה, בו נכתבים הדברים האלה –

18.2.2004 – בין שבע בבוקר לקץ סבלנותנו – קפה תל-עד –מגישים ירדנה ארזי ודוביק מה שמו…

מזקני הזוגות של הטלוויזיה, בזמן וירטואלי אפשר שיחגגו עוד מעט את חתונת הזהב לפחות. אפשר בקלות לתאר אותם משחקים עם ברידג' עם עוד שני זוגות עתיקים כמותם. דוביק מנסה עדיין לשלוח חיצי אירוניה פולנית לעבר ירדנה שתחייה, ירדנה מרימה גבה (כשהגבה מסכימה להתרומם) ומוסיפה מצמוץ לשון יידישסטי משהו…" עוד נודניק אחד…" וניע ראש שמשמעו "ילדים זה פיגור-אין מה לעשות…" דוביק מה שמו אינו  נרמז ומנסה עוד בליסטראת לשון נואשת כלפי  זוגתו לייבוש הביצות, כלום…היא כבר עוברת לנושא הבא. פניה משדרות עצב חרישי לנוכח משוגות העולם, ודוביק שאלמלא השתדל כל כך לגלות חוש הומור ישישי, והיה דבק ביכולותיו כמראיין, היה יכול להפוך את תכנית הבוקר הזאת לשעה שיש בה עניין, במקום זאת, מנסה להתחרות באברי גלעד המפרצף כנגדו בערוץ עשר, וכשבפרצופין עסקינן גלעד הוא המלך. אפילו פרופסור אביגדור פונים מתקשה לנתח את תורת הפרצוף של הגלעד. "הוא נתפש כל פעם על חם בעויתות  שלכל הדעות נראות כרצוניות,  אבל שוב לכל דעות המומחים אין בהם שום כוונת מכוון. גם פיו פועל על פי אותה הפרוגרמה-לפתע באמצעיתה של מילה כמו ארכונופוביה למשל…לא" ממהר אביגדור פונים להקל "לא ארכונופוביה, זאת היא מילה שהגלעד לעולם לא יעבור בשלום,  אפילו היבין יתקשה בהגייתה, אולי דניאל פאר יצליח, כן דניאל יצליח, גם מושיק תימור, אבל הוא למזלו אינו שדרן טלוויזיה. ובכן מילה אחרת כמו 'שעשועים', זה פשוט…צא וראה מה יעולל הגילעד למילה שעשועים. את האות שין  יהגה בקימוץ שפתיים צרות כאילו היה משקיט חבורת דרדסים בגנון רינה – שששש… לקראת העיצור 'עין', יפתח את פיו וישאירו פעור לחמש שניות עוד בטרם תזרח ה'עין' מתוך גרון עמוק לתפארת אחינו בני תימן, האותיות שין ווו שרוקה,  יכווצו את שפתיו כאילו  היה רוצה לנשק את כל בנות ישראל…'תני נשיקה לאברינקא מידלע' ושוב אנחנו אצל העין והיוד והפעם בהרחבת שפתיים לימין ולשמאל וחשיפת קורטוב שיניים ולפתע בלי הכנה מוקדמת ממ סופית…וכל זאת הוא עושה" ממשיך אביגדור פונים "תוך משיכת כתף ימין למעלה הפנית גו צידית לשמאל וקימוט המצח לקינוח."

אומללים מכל הם כמובן כל שדרי החדשות שאיתרע מזלם לקבל את השידור מן הגלעד. אין לו שעשוע חביב יותר מאשר להעביר ולא להעביר לידיהם את כדור ההבלים. הוא  נוזף בהם על שגזלו ממנו שניה מנצח תשומת הלב, מתנה תנאים ומתמקח כסרסור לדבר העברה, נותן לא נותן נותן לא נותן…וליבי יוצא לקריין המסכן, לבמאי באולפן ולנתב התמונה שצריך להשחיל לתוך המבולקה הזאת את אות התכנית. "עוברים לעשרים ושתיים" פוסקת אימא שלי, "הקונצעאר מאעכר הזה עושה  לי כאב ראש."

עוברים לערוץ שניים. שם מקבל אותנו הצמד הכי שפוי בסדרת שידורי הבוקר של העונה, אלי גולדשמיט  ועינב  מה שמה. אלי גולדשמידט הוא שמחה לעיניים, מי פילל ומי מילל שחבר כנסת לשעבר, יחליק בקלות כזאת לכסא המראיין, כאילו נועד לו מטבע בריאתו. "זה משום שאין לו שפת פנים" אומר אביגדור פונים. "יש בו מעין תמימות שובת לב-כשהוא שמח שמחות פניו וכשהוא עצוב הן מתעצבות, שום 'העמדת פנים'. אם רק יוותר על נשקו הסודי הבא לידי ביטוי בהתיילדות מה מפעם לפעם, (בייחוד כשהעזר שכנגדו עושה הכל כדי להוכיח את עליונות המין הנשי על גבריותו המעודנת) יהפוך למנחה שרשאי לחגור חגורה צהובה במסדר גאולה כהן.

"כן" אומר לי אביגדור פונים, "יש להשריש בלב קהל אוהדי המסך הקטן את סולם גאולה כהן, כמו סולם ריכטר, יש להעניק, מדי שנה לראויים שבהם את חגורת המסדר, כמו בג'ודו. ושיתאמנו. במלחמה כמו במלחמה.

הערות עבודה-מפי גרינברג – תבן לאפריים, סמוברים לטולה, ופחם לניוקסל.

רופא לחולה אתה חולה מאד, חולה אני רוצה סקנד אופיניון-אתה גם מכוער.

לאלמוגי-חשבתי להביא לבנך ספר. אלמוגי – ספר כבר יש לו.

19.2.2004 – יום חמישי – 19.00  פשוט מנטש'.

התרגשות אדירה אוחזת במשק הבית שלנו  הצופה בטלוויזיה. עודד בן עמי מנחה את תכנית האקטואליה שבע בערב.

"הוא נינוח" אומר אביגדור פונים.

"הוא כל כך שרמנטי" אומרת אימא שלי.

"והחליפה שלו כן יושבת עליו כמו על קארי גראנט" אני ממלמל בהתפעלות. "הוא מושלם" אומר אביגדור פונים.

"תראה איזה חיוך" אומרת אימא שלי "והוא לא אומר זובור." הוא גם מקשיב לעזאזל, אני חושב לעצמי…רק אתמול דיברנו על 'סולם גאולה' והנה חזר לו שדר מן הכפור והביא סולם משלו…

"מושלם מושלם" מלחש אביגדור פונים באקסטזה, "מנחה אמיתי כמו בביבי סי, כמו בטלוויזיה אמיתית."

"הוא וגאולה היו הולכים כל כך טוב ביחד" אומרת אימא שלי שממשיכה להאמין ש"שניים זה תמיד ביחד".

"לא. רק לא ביחד" אני מזדעק. העולם אינו אוהב ביחד, יש קוטב דרומי ויש קוטב צפוני, יש פילה מיניון ויש אנטרקוט, יש יהלומים ויש פנינים. רק לא יחד…ואני מפקיר את עצמי לשלווה שממלאה את החדר, כשעודד בן עמי מחזיר אותי לימים שבהם הייתי ילד בגנים מלאי שמש רכה. שלושתנו מרגישים כמו במטוס, כשאתה יודע שהטייס הוא לא רק מי שמטיס את המטוס, אלא מי שהגה אותו, בנה אותו, השיק אותו, כמו בחדר ניתוח כשאתה יודע שהמנתח המציא את הרפואה, כמו שמסיתים את הפרוכת בבית הכנסת והקדושה מתפשטת בחלל כמו קרני האור בשודדי התיבה האבודה.

"עודד בן עמי" מכריזה אימא בהתלהבות "עשר בסולם גאולה".

"תשע" אני אומר,

אביגדור פונים אומר -"רק בגלל שהוא גבר אתה מוריד לו נקודה?"

-"הוא לא גבר" אומרת אימא שלי בנחת "הוא פשוט מנטש"

20.2.2004 – יום שישי – סדורי ישיבה.

הערוץ השני מושיב את מנחיו בנקודת הפתיחה הכי קשה בהיסטוריה של שידורי העולם. על כורסאות נמוכות, כשלפניהם שולחן שגובהו כשלושים ס"מ מן הרצפה, והמצלמה מצלמת אותם "אונפס"- מלפנים. מה שהמצלמה רואה זה כמובן את אלי גולדשמידט ועינב מה שמה, מנסים כל הזמן להסתיר את איזור החלציים שלהם, קריא-ידיים בין ברכיים פשוקות, שהשולחן שלפניהם אינו נותן להם אפילו הזדמנות לשכל אותן. לא שהם מגישים את תכנית הבוקר בעירום חס וחלילה. אבל זו תגובה טבעית מסביר לנו אביגדור פונים. "הנה עינב לובשת ג'ינס אפנתי, אבל כאישה אין היא יכולה לשבת ברגליים פשוקות מול מצלמת הטולוויזיה כאילו היא בחדרו של הגניקולוג הפרטי שלה. ואלי? הוא מתנהג כמו כל שחקן כדורגל שפוי המחרף אשכיו לאורך החומה הניצבת בפני בעיטת העונשין של דיויד בקהם."

"אין להם צ'אנס. זהו אינסטינקט אנושי כמאי" מוסיף ואומר לנו אביגדור פונים. "חוץ משרון סטון*, לא ישב כך איש מעולם בפני מצלמה."

-"מה יש לך נגד שרון סטון?" אני מתלהם.

-"כלום…. להפך, רק ששרון סטון לא מגישה את קפה תל-עד"

-"חבל" נאנחת אימא שלי וקורצת לסריגה שלה.