אני וצילי (מלשון צל – כי אף אחד חוץ ממנו לא רוצה ללכת איתי להפגנות) בהפגנת השמאל הענקית.

לאלה מכם שאינם גרים ב"בועה" כדאי להזכיר. שדרות רוטשילד (רחם כל ההפגנות שלא ישובו עוד לעולם) מובילות את ההלך עד לכיכר הבימה. אם הוא רוצה להגיע לכיכר רבין (מקום משכנו, הקבוע יש לקוות, של רון חולדאי) הוא צריך לחצות את הכביש ולעשות את דרכו בשדרות ח"ן.

כשהוא הולך בשדרות רוטשילד הוא הולך על קרקע בטוחה, אין מי שלא יודע מי היה רוטשילד (כולם ראו את 'כנר על הגג') אבל כשהוא מגיע לשדרות ח"ן, הוא מתחיל לפקפק: 'מי הייתה הגברת חן?' ואז לוחשים לו טפסריו (יש מילה כזאת) שהכוונה למשורר הלאומי (לא איל גולן) חיים נחמן ביאליק. -'אז למה לא אומרים ביאליק וחסל?' הוא מתרעם,

-'כי יש כבר רחוב ביאליק אחד 'עונים לו שִׁנְאַנָיו (יש ויש מילה כזאת) והפלא ופלא, גם הרחוב הזה הוביל לעירית תל-אביב (אבל האגדה מספרת שאז, רכב ראש עיריית תל אביב על סוס, ועל חולדאי היא מספרת שהוא רכב על מטוסי סילון…נו טוב…אז שניהם רכבו על משהו…יבושם להם.)

אבל לגמרי ברור למה הצועד בשדרות רוטשילד צועד בבטחה – רוטשילד פרושו כסף, ממון, מניות, קרנות בטחון, רוטשילד הוא קרן לעולם קימת. והצועד בשדרות ח"ן? מהלך על בלימה (בלי מה) הביאליק הזה… מי זה בכלל? – איך אפשר לסמוך על איש שכתב "אכן חציר העם…" אני יראה לו חציר (אחי, בעברית תקנית אַרְאֶה,… אלף מפתוחה)…

אבל הערב, הולכים אני וצילי עם כל הצועדים בשדרות ח"ן. כולנו בנים ובנות לעשירון הבינוני ומטה שרוטשילד לא הזיז להם ואפשר לראות בנו סימנים: דבר ראשון הוא שהצועד רואה בצועדים לפניו את מנעליהם. קיץ בחוצות, כדור הארץ מתחמם על אף מחאותיו של הטרמפ, וחברינו מהדסים בנעלי אילת, בסנדלים, בכפכפים ושאר עזרי עוזרות בית. (בל יאשימוני בהעלבת העוזרות, גם רופאת השיניים שלי צועדת לפני בכפכפי אילת) אבל יש בין הצועדים שמנעליהם נעלים אמיתיות, מה שקוראים במושבותינו נעליים גבוהות, מעין נעלים שרבי האלופים שלנו צעדו בהן עוד בהיותם טוראים – נעליים שחורות. ופה ושם אתה רואה גם נעלי צנחנים, חייל שקיבל "רגילה" ובמקום ללכת ולעשות חיים ב"ברבי" בא להפגנה, כי הוא משרת עם דרוזי בפלוגה. אבל לא נפקד גם מקומן של הנעלים האופנתיות שמתנוססות על רגליהן של עלמות החן שגזרו את מכנסיהן עד גבעות התאווה (זה מן התנ"ך, בחיי… אני לא כותב גסויות ) נעלי עקב חדות כמסמרי עשר, ואפילו מגפיים על גרבי רשת, הכול בכל מכול וגו'. על המכנסיים לא ארחיב את הדיבור, כי אפילו השמאל נתבלעה דעתו ורוב מצביעיו הגבריים עוטים מכנסי שלושת רבעי שהופכים את דמותם המכובדת לדחלילי פינוקיו…וכמובן לא נעדרים דַּלֵּי העם שעשו להם מכנסיים מסביב לחורים מתוכננים היטב מעשה חושב.

כל העם הזה צועד בנחת להפגנה הגדולה. אני נזכר בהפגנה אחרת שגם אליה אצתי אץ קוצץ וחזרתי קצוץ כנפיים משום שלא נכחו בה יותר ממאה איש ואישה, והמה מן הקשישים אשר בארץ. אבל לא הפעם – הפעם נשמע קול המון ברעו מן הכיכר עוד בטרם קרבנו אליו מרחק ק"מ אחדים, ואני אומר לצילי -"הפעם לא נתאכזב", והוא עונה לי -"את צל ההרים אתה רואה כאנשים" (גם זה מן התנ"ך) וחבל שלא התערבנו, אני וצילי.

אלא שעוד מיני מאפיינים לשמאל הצועד להפגנה הגדולה. הולכים האנשים ושחים בענייני דיומא, בשובה ונחת, בעלים ונשותיהם, אשכולות שלמות של משפחות יפות נפש, על טפם וילדיהם כאילו יצאו לשוח ב"היעלם חמתו של תמוז מאמצע השמים" (כאן אני מצליח להרגיז את ח"ן) ולמעלה מזה, כל הכבודה הזאת שהולכת ותופחת ומוסיפה חיילים והופכת עשרות למאות, נעצרת על שפת המדרכה המרכזית של השדרה כשאור הרמזורים הופך מירוק לאדום. המשטרה כבר מזמן אסרה על כניסת מכוניות לחלק זה של השדרה, אבל אֲהוּבַי מן השמאל, עם לא עז, עוצרים וממתינים לרמזור שיחזור ויוריק לנגד עיניהם. ואז עולה מחשבה נוגה בראשו של צילי שאומר לי – "אלה לא יחליפו את השלטון, נתניהו לא היה שם זין על הרמזור."

ועכשיו אני צריך לספר לתושבי הפריפריה על איך עושים שדרה לתפארה בעיר ללא הפסקה. אם אתם הולכים מרחוב אלנבי לכיכר הבימה, או מהבימה לכיכר רבין, תשמחו לדעת שהעירייה החכמה חשבה גם על הולכי הרגל וגם על רוכבי האופניים. השביל נחלק לשניים, לימין ולשמאל. בימין רוכבי האופניים ובשמאל הולכי הרגל, וכיוון שבהפגנה של השמאל עסקינן, שמתי אל ליבי שכל מוֹחֵי המחאה הגדולה וזועקי שומו שמים, צועדים בשמאל. איש אינו מעז להלך בשביל המיועד לרוכבי האופניים. וצילי לוחש לי,

-"האלה יחליפו את השולטן, סליחה 'את השלטון?' ביבי לא היה שם זין על השבילים של חולדאי, מה 'כפת לו רוכבי אופניים מימין או נשים זקנות משמאל. הוא היה עובר בשדרה במרצדס פתוחה ועשרים אופנוענים מלפנים ומאחור. עם דגל של טרמפ על חרטום המרצדס ומאה שבויים אירניים כבולים בשלשלאות רצים אחריו ומחזירים את מנורת בית המקדש למקומה בקיסריה, כי הלוא בריר ונהיר וידוע שכל השנים הללו הייתה המנורה בביתו של החומייני, שאבי אבי אביו עד דור אחרון, גנב אותה מטיטוס כשהאחרון זיין את אסתר. (אני מזהיר את הצל שלי – 'אתה מסתבך עם הרשויות', אבל הוא בשלו)

-"אני לא אהיה כמו השמאלנים האלה שעוצרים באדום, והולכים רק בשמאל השדרה, אני לא אתן להם לשנות לי את ההיסטוריה – אסתר הייתה שרלילה?" תסתכל על המצעד של ביבי: סרסור מביא סרסור…"

ובכל זאת אני מתמלא חרדה. אני לא התכוונתי לרדת על ביבי, אני רק התכוונתי לחזק את ידי השמאל. "תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים…וגו'" (גם את זה כתב אדון ח"ן, אחי…) אבל רוצה לברך ויוצא מקלל- מגיעים אני וצילי עם אחינו לכיכר המלאה המון אדם והנה חינגה וחגיגה. בלונים באוויר, דגלי הדרוזים מהר הלבנון ודגלי הלאום שהחוק של ביבי דופק אותו, נושקים ברוח קדים זה לזה, לפתע באה עדנה למגילת העצמאות…"בארץ ישראל קם העם היהודי…" (את זה לא כתב האדון ח"ן, אחי) זעקות הידד והורי והמולה גדולה, הרי לכם אם כל ההפגנות, להוציא פשלות קטנות שהשמאל מתברך בהן, יש דוברים אבל העם אינו רואה את הנוהמים (זאת לא שגיאה אחי ככה המה נשמעים) העם גם אינו 'רואה את הקולות' (גם זה מן התנ"ך) כי מערכות הקריזה (לא אחי, זאת טעות – כריזה ולא קריזה, אם כי לשומע הקרוב מאד הן נשמעות כמו קריזה) ובכן המערכות האלו שצריכות להעביר את הקול לכל רחבי הכיכר, דפוקות לאללה (ביבי היה משליך לקלבוש את מפעילי הסאונד האלה, אבל השמאל הוא רחום וחנון, העיקר שבאו – עשרות אלפים ויש גם טלוויזיה.) אבל החגיגה נמשכת, כולם פוגשים את כולם, ותיקי המלחמות את ותיקי הפלמ"ח, דור ההמשך את נערות הדור שימשיך…מעשנים סיגריה, דופקים קולה או שתיים (מהדרים דופקים בירה 'בזלת') משדכים כלבי קולי ללברדורים גאים – הו איזו הפגנה. וצילי לוחש לי – 'הלזאת פללת?,

-"ולמה אתה פללת?" אני עונה לו כיהודי גאה במכורתו.

-"איפה הזעם?" בומממס!!! פעם ראשונה בחיי שאין לי מענה לשון לצילי, באמת לאן נעלם הזעם? והוא ממשיך לצקת ארס על אוזני בנות השבעים.

-"ראית את החרדים? ראית איך חמש מאות בעלי זקנים וקפוטות מקדשים שם שמים? משביתים חוצות ירושלם, מנאצים את השוטרים (שאלה לאקדמיה – מנאץ האם הוא מלשון נאצים?) מיידים אבן מקיר תזעק בכוחות הביטחון, כמכבים המה, כאריות גבֵרו, בעזרת השטריימלים מניסים את הסוסים, הציציות, מגן להם מזרנוקי המים…זאת היא הפגנה לכל הרוחות, זהו הזעם!

-"ואתה מצפה שאנשי השמאל שלי יחבשו שטריימלך ויצאו לרחובות לצעוק נאצים?'

-"שיחבשו סירי לילה ושיצעקו חרה, שישירו-'שרה שרה שיר שמח/אין לה טעם אין לה ריח'…שיעשו משהו…הפגנות זה לא גן רינה…"

קשה להרגיע את צילי… קשה לחזור הביתה דרך שדרות ח"ן. הן מלאות את השמאלנים שלי החוזרים מהפגנת הזעם הנורא כאילו חזרו מיומולדת של הילדה הכי יפה בגן.."אז היה שמח אה? הראנו להם, מה? אנחנו על המפה, השמאל חי וקיים ובועט, שרנו "תחזקנה"… וגם את "התקווה"…גיחי פוחי…

אני מנסה לחזור הביתה דרך רחוב אחר – רחוב העבודה? מי רוצה לעבוד?…רחוב השופטים? עוד מעט יסגרו גם את בית המשפט העליון…רח' גאולה – אי אפשי גאולה בלי גאולת הנפש. רח' אחד העם – לא זה הדרך, הרב קוק – "החלומות הגדולים יסוד העולם הם"

לבסוף אנחנו בוחרים ברח' שינקין – אחרי הכול בתוך הבועה אנו חיים, אנו אנשי השמאל היוקד ומה לנו יום פקודה וזעם. –